עמ"ש 26693-04-13

תקציר

הערעור מערער על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים הדוחה תביעה של המערערת (האישה) לביטול הסכם ממון שנערך בינה לבין המשיב (הבעל) באוגוסט 1999, טרם נישואיהם בספטמבר 2004. ההסכם, שאומת על ידי נוטריון, קבע הפרדה מוחלטת של רכוש הצדדים, וקבע את זכויות המערערת במקרה של פרידה או פטירת המשיב. המערערת טענה כי ההסכם אינו תקף משום שלא אושר על ידי בית משפט מוסמך, ולכן אינו יכול לשמש כהסכם ממון לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג. לחילופין, טענה המערערת כי ההסכם בוטל בשל הפרה יסודית של המשיב, וכן בשל מצג שווא וחוסר תום לב. המשיב טען כי ההסכם תקף, וכי המערערת לא הצליחה להוכיח את הטענות בדבר מצג שווא וחוסר תום לב. בית הדין לערעורים קיבל את הערעור. בית המשפט קבע כי לא ניתן לאמת את ההסכם כהסכם ממון לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, שכן בעת כריתתו ואימתו הצדדים לא היו בני זוג, ולא הייתה להם כל כוונה להינשא בעתיד הנראה לעין. סמכותו של הנוטריון לערוך הסכם ממון מוגבלת למצבים בהם הצדדים עומדים להינשא. הדבר מוביל גם לחוסר תוקף ההסכם בתקופת הנישואין, שכן הסכם ממון בין בני זוג דורש אישור או אימות על ידי רשות מוסמכת. בית המשפט הוסיף וקבע כי חוסר תוקפו של ההסכם כתוצאה מהאימות שלא כדין מקרין לאחור וחל גם על התקופה בה חיו הצדדים יחד כידועים בציבור. בנוסף, מצא בית המשפט כי המשיב הפר מן היסוד את ההסכם, שכן לא שילם למערערת את הסכומים להם הייתה זכאית על פי ההסכם לאחר שיזם את הפרידה ביניהם. הפרה זו אפשרה למערערת לבטל את ההסכם, וכך עשתה באמצעות הגשת התביעה לביטולו. לפיכך הכריז בית המשפט על ההסכם כחסר תוקף, והורה למשיב לשלם למערערת 40,000 ₪ שכר טרחת עורך דין בשתי הערכאות.