רע"א 4705/22

תקציר

במקרה ארוך זה התייחס בית המשפט לפקיעתה וסיווגה של תקופת התיישנות הקשורה למשכון פיקטיבי על מקרקעין. השופט, בהפעילו את תקנה 149(2)(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, החליט שיש להתייחס לערעור כאילו ניתנה רשות להגישו, ובסופו של דבר דחה את הערעור. סוגיה מרכזית הייתה האם התביעה לביטול המשכון נופלת תחת דיני המקרקעין או שאינם מקרקעין, מה שמשפיע על תקופת ההתיישנות (15 שנים במקרקעין ו-7 שנים במקרקעין שאינם מקרקעין). בית המשפט מצא כי אופיו המרמתי של ההסכם המקורי משנת 1994 משמעותו שתקופת ההתיישנות החלה בשנת 2008 כאשר המשיב קיבל מכתב המעיד על קיומו של המשכון, ולא בשנת 1994 עת נרשם המשכון. בית המשפט קבע כי התביעה קשורה למקרקעין מאחר וביטול המשכון משנה את זכויות הקניין, ולכן חלה תקופה של 15 שנה, כך שהתביעה הוגשה במועד בשנת 2018. יתר על כן, מכיוון ששני הצדדים פעלו בחוסר תום לב, טענות ההתיישנות של אף אחד מהצדדים לא היו משכנעות במיוחד, אם כי בית המשפט הדגיש את החשיבות של איזון הצדק ולא דריסת נורמות סטטוטוריות ספציפיות עם עקרונות כלליים של תום לב. בסופו של דבר, ההחלטה הותירה את ממצאי בית המשפט המחוזי על כנם, ואישרה את אי חוקיותו ואופיו המבוטל של החוזה הראשוני, ובכך דחתה טענות להשתק שיפוטי שכן החוזה נועד להונות נושים. בית המשפט קבע, כי מאחר שלמשכון הייתה השפעה כלכלית על אף אופיו הבטל, בטלותה של טענת ההתיישנות לא היטיבה עם המערערים. ההחלטה הסופית אישרה את פסק דינה של הערכאה הנמוכה יותר, שגבתה מהמערערים 5,000 ₪ בגין הוצאותיה של עדנה, תוך הדגשת הצורך לשמור על הזכויות המוצהרות כנגד משכון שהועלה לכאורה מעבר לשיקולים פרוצדורליים בלבד.