תא"מ 14415-04-19

תקציר

התובע, נפרע שטר החוב, פתח בהליכי הוצאה לפועל נגד הנתבעים, אשר הבטיחו את קיום החובות על פי השטר. הנתבעים טענו כי הפתק נמסר על תנאי בקבלת תמורה מהתובעת, אותה לטענתם לא קיבלו. לטענתם, השטר נחתם בשנת 2010, וסכומו מולא בדיעבד ללא רשותם. בתוך כך, טענה התובעת כי השטר נמסר בשנת 2018 כבטוחה, ובעקבות אי פירעון חובם על ידי הנתבעים, הם זכאים לממש את השטר. בית המשפט בחן את המסגרת המשפטית המסדירה את סוגיית הערבות לשטר, ומצא כי מאחר והצדדים הם צדדים קרובים, הנתבעים יכולים להעלות טענות הגנה במסגרת העסקה הבסיסית. באשר למסירת השטר על תנאי, קבע בית המשפט כי הנתבעים עמדו בנטל המוטל עליהם להוכיח טענה זו. עם זאת, חזקת התובע כי התנאי למסירת השטר התקיים, שכן הנתבעים לא הצליחו להפריך אותה. בית המשפט דחה גם את טענת הנתבעים כי השטר נחתם בשנת 2010, וראה בו הצהרה עצמאית בעלת ערך ראייתי נמוך, וקיבל את ראיות התובעת המצביעות על כך שההתקשרות בין הצדדים התרחשה בשנת 2018. יתר על כן, הנתבעים לא הוכיחו את טענתם בדבר היעדר יתרת חוב, מה גם שלא הציגו רישומים חשבונאיים כלשהם התומכים בעמדתם. בית המשפט הסביר כי לתובע, כבעל השטר, הייתה רשות להשלים את הפרטים החסרים, לרבות הסכום, ומצא כי התובע פעל במסגרת ההרשאה שניתנה. בנוסף, נדחתה טענת הנתבעים בדבר היעדר תום לב והתחשבות מצד התובע, שכן הצדדים היו קרובים וקיימו יחסים מסחריים. משכך, הנתבעים לא עמדו בנטל ההוכחה המוטל עליהם, וההתנגדות להליכי ההוצאה לפועל נדחתה. בית המשפט הורה על המשך הליכי ההוצאה לפועל ופסק לתובע הוצאות בסך 2,800 ₪, שיתווספו לחוב.