ע"פ 15757-04-11

תקציר

בפסק דין משפטי מורכב זה, ערכאת הערעור, תוך שהיא מקיימת אלמנטים מהחלטתו של בית משפט קמא, סוטה באופן משמעותי בנימוקיה. בית המשפט בוחן את מהימנותן ומהימנותן של הראיות, ומציין את שיקול הדעת הרחב של התביעה בקבלת החלטות בנוגע להגשת כתב אישום, במיוחד בכל הנוגע לעבירות לכאורה שבהן מעורבים מעורבים משתתפים מרובים. בתחילה, דחה בית משפט קמא את שני האישומים הראשונים בהתבסס על טענות אכיפה בררנית, תוך הדגשת היעדר אישומים נגד משתתפים נוספים המכונים "נישומים ". ערכאת הערעור מדגישה כי אכיפה בררנית מנוגדת לאמון הציבור ולצדק שוויוני, אך בסופו של דבר אינה מוצאת עילה לסירוב להעמדה לדין אך ורק על סמך תפקידיהם השונים (רואי חשבון לעומת נישומים ) של המשתתפים המעורבים. החלטת ההסתמכות של התביעה נבחנת, וחושפת תפנית לאחר המשפט שהכירה בהחלטה שגויה קודמת שלא להעמיד לדין את הנישומים בנימוק של הסתפקות ראייתית. למרות שיקול הדעת המוטעה בהיסח הדעת, נמנעה התביעה מלחייב את הנישומים תוך הדגשת התחייבות למצגים קודמים שניתנו להם. תוצאה שיפוטית זו משקפת שקילה כוללת של האינטרס הציבורי, התקינות הפרוצדורלית ואכיפה שוויונית של החוק אל מול חומרת העבירות הכלכליות. לפיכך, אישומים 1 ו-2 נמחקים בשל סוגיות של אכיפה פרוצדורלית וסלקטיבית, בעוד ערכאת הערעור מסכימה עם הסכמת הצדדים להחזיר את האישום השלישי להמשך הליכי משפט, ובכך להמחיש את הניואנסים והמורכבויות הניצבים בפני קבלת החלטות שיפוטיות.