ענמ"ש 4965/92

תקציר

הערעור עסק בהחלטת המשיב בגובה מענק הפרישה שישולם למערערת, חברת כנסת לשעבר. המשיב קבע כי המערערת זכאית למענק עבור שנה ושמונה חודשים, ואילו המערערת טענה כי יש לחשב את המענק על בסיס תקופה של שלוש עשרה שנים ושישה חודשים. הערעור נסב סביב פרשנותו של סעיף 26ב(א) להחלטת הפרישה לנושאי משרה ברשויות השלטון (חברי הכנסת והשאריהם). סעיף זה קובע כי חבר כנסת שכיהן 30 שנה או יותר זכאי למענק עבור תקופת הכהונה העודפת מעבר ל-30 שנה. המערער טען כי יש לחשב את המענק על בסיס התקופה הארוכה מבין שתי תקופות העודף: התקופה שמעבר למועד שבו צבר את מלוא הזכויות הפנסיוניות, או התקופה שמעבר לרף 30 השנים. מנגד, המשיב סבר כי יש לחשב את תקופת המענק מהמועד בו התקיימו שני התנאים. בית המשפט העליון פסק לטובת המשיב. בפסק הדין, שניתן על ידי המשנה לנשיאה מ' אלון, נקבע כי פרשנותו של המשיב עולה בקנה אחד עם לשון הסעיף, אם כי לא עם משמעותו הפשוטה. בית המשפט נימק את החלטתו בכך שהמחוקק התכוון שהדרישות בסעיף 26ב(א) יהיו מצטברות, כלומר יש לחשב את תקופת המענק מהמועד שבו התקיימו שני התנאים. פסק הדין הדגיש גם את המבנה הפרוגרסיבי של מערכות המשפט החברתי וציין כי פירוש הסעיף כפי שהציע המערער יוביל לתוצאות בלתי סבירות. כמו כן, בית הדין מצא כי המטרה המשותפת של הסדרי פנסיה שונים היא חברתית וכי צריכה להיות אחידות בחישוב תקופת המענק לכל סוגי העובדים. בנוסף, פסק הדין מתח ביקורת על חוסר הבהירות בנוסח החקיקה וקרא למנסחים לשפר את הדיוק והבהירות של הוראות אלה. לפיכך נדחה הערעור, וכל צד נשא בהוצאות המשפט שלו.