ת"א 37670-10-15

תקציר

התובעת מכרה את דירתה והייתה אמורה לקבל 100,000 ₪ מתמורת המכירה. הכספים היו אמורים להיות מועברים לצד שלישי, כפי שהוסכם בין התובעת לבין הנתבע, אלי קצירי, לפירעון חובותיה של התובעת לנושיה. התובעת פנתה לקזעיר בבקשה שתסייע לה להסדיר חובות אלה. שני הצדדים הסכימו לבצע מהלך פסול להברחת הנכסים מקופת הכינוס במקרה שהתובע יגיש בקשה לפשיטת רגל. התובעת חתמה על שטר התחייבות לפיו חלק מתמורת המכירה יועבר לקציר או לבא כוחו, אשר ישלמו לנושיה. השטר נרשם טכנית על שם בנו של קצירי, ניר קצירי, שכן אלי היה במצב כלכלי קשה. התובעת דרשה מהנתבע את השבת 100,000 השקלים, בטענה שלא שילם לנושיה כפי שסוכם. הנתבע טען כי הכסף אינו של התובע אלא שייך לגורם אחר, ולכן אין לו חובה להחזירו. עם זאת, בית המשפט מצא כי הכסף היה צריך להיות מועבר לתובע על פי הסכם המכר והבעלות הרשומה בדירה על שם התובע באותה עת. הנתבע לא הביא ראיות מספיקות לכך שהכספים הוצאו על נושי התובעת. זאת ועוד, בית המשפט דחה את טענת הנתבעת בדבר הבעלות על הכספים, בקובעו כי המחאת הזכויות עליה חתם צד אחר, יוסף דנה, אינה רלוונטית לעילת התביעה של התובעת, מה גם שהיא נעשתה לאחר חתימת שטר המשכון ולא הזכירה את המשכון. בית המשפט מצא כי התובעת זכאית להשבת 100,000 ₪ מהנתבעת, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 4.5.15. הנתבע חויב לשלם סכום זה בתוך 30 יום. כל צד היה אמור לשאת בהוצאות המשפטיות שלו.