עת"מ 11993-09-16

תקציר

פסק הדין דן בדחיית עתירה שעניינה בקשה להיתר בניה. העותרים ביקשו להקים מבנה על מגרש עירוני, תוך הסתמכות על הוראה בתכנית פיתוח מקורית, אותה פירשו כמאפשרת להם להעביר זכויות בנייה מהחלקה שלהם למקרקעי העירייה, בתיאום עם העירייה. עם זאת, השופט קבע כי סעיף זה בתוכנית המקורית בוטל עם אישורה של תוכנית חדשה, ששינתה את תקנות הבנייה וזכויותיה. גם אם הסעיף היה עדיין בתוקף, הוא רק הציע אפשרות להעביר זכויות בהסכמת העירייה, ולא העניק לעותרים זכויות קנייניות כלשהן בחלקה העירונית או זכות לכפות את הסכמת העירייה. כמו כן, לא התקיימו התנאים להעברת זכויות, כמפורט בסעיף. העותרים לא הציגו ראיות המצביעות על כך שלא ניתן למצות את זכויות הבנייה על אדמתם, ולא הובאו ראיות לתיאום או להסכמה עם העירייה. השופט דחה גם את הטענה כי יש לחייב את העירייה לחתום על הבקשה להיתר, שכן העותרים לא רכשו זכויות קניין בחלקה העירונית ומו"מ קודם בין הצדדים נכשל. בנוסף, טענות העותרים בדבר הסתמכות על התנהלות העירייה ומצגיה לא היו מוצדקות, שכן התוכניות והתנהלות העבר לא הצביעו על חובה כלשהי מצד העירייה להסכים להעברת זכויות. לבסוף, השופט הורה לעותרים לשלם את הוצאות המשיבים, דחה את העתירה והדגיש כי הסכמת העירייה היא תנאי מוקדם לכל העברת זכויות בנייה.