רע"ב 1563/14

תקציר

פסק הדין המדובר קשור לבקשת רשות ערעור על פסק דין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי מרכז לוד בעניין שחרורו המותנה של מי שמכונה המבקש. המבקש הורשע בשנת 2002 בעבירות ניסיון רצח ונשק ונידון ל-15 שנות מאסר. ועדת השחרורים דחתה תחילה פעמיים את בקשתו של המבקש לשחרור מוקדם, עד שלבסוף הורתה על כך בפברואר 2013. על החלטה זו ערער המשיב ובוטל על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים בנימוק שהחלטת הוועדה אינה סבירה בהתחשב בחומרת עבירותיו של המבקש, מניעיו האידיאולוגיים והסכנה הנשקפת ממנו לציבור. ועדת השחרורים התכנסה מחדש בדצמבר 2013 והחליטה שוב על שחרורו המותנה של המבקש, אך גם על החלטה זו ערער ובוטל על ידי בית המשפט לעניינים מנהליים בפברואר 2014. בית המשפט לעניינים מנהליים קבע כי ועדת השחרורים לא שקלה כראוי את חומרת פשעיו של המבקש או את חוות דעתם של גורמי הביטחון בנוגע למסוכנותו לציבור. לאחר מכן הגיש המבקש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון, בטענה כי התערבותו של בית המשפט לעניינים מנהליים בהחלטת ועדת השחרורים הייתה בלתי חוקית וכי בית המשפט שגה בהערכת הראיות בדבר עמדותיו האידיאולוגיות ומסוכנותו לחברה. המשיבים, לעומת זאת, טענו כי יש לדחות את הבקשה שכן היא אינה מעלה סוגיות משפטיות מעבר לאינטרסים הקונקרטיים של הצדדים. שופט בית המשפט העליון, לאחר ששקל את הבקשה ואת החומר החסוי, דחה את בקשת רשות הערעור. לדברי השופט, החלטת בית המשפט לעניינים מנהליים התבססה על נסיבותיו הספציפיות של המקרה ולא יצרה תקדים, ומכאן שהוחל סטנדרט מחמיר של רשות ערעור. מאחר שהבקשה לא עמדה בסטנדרט זה, נדחתה בקשת רשות הערעור ללא דיון. פסק דין זה מחזק את התפיסה כי המסוכנות הנשקפת מאסיר היא שיקול ראשון במעלה בהחלטות שחרורים ומדגיש את תפקידם המוגבל של בתי המשפט בביקורת על החלטות כאלה.