ע"ח 3629-06-11

תקציר

המדינה ערערה על פסק דין של ערכאה נמוכה יותר, שביטל צו איסור כניסה למקומות מסוימים. הצו המקורי הוצא על ידי המשטרה לפי סעיף 42(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, בנימוק שהמשיבים חשודים בביצוע עבירה של מטרד לציבור על ידי עיסוק בזנות. החלטת הערכאה הנמוכה יותר לבטל את הצו התבססה על הטענה כי הוא הוצא שלא כדין, שכן הוא בא לאחר שפג תוקפו של צו סגירה מנהלי לאותו מקום. המדינה טענה כי שני הצווים אינם קשורים זה לזה ומשרתים מטרות שונות. מנגד, טענו המשיבים כי החוקים נועדו לפגוע במי שמנצל את הזונות ולא בזונות עצמן. בית המשפט הכיר לגופן של שתי הטענות, והסביר כי בעוד שהחוקים אכן שירתו תכליות שונות, היה מקום לאכוף אותם בנסיבות שונות. חוק הגבלת השימוש במקומות, שבמסגרתו הוצא צו הסגירה הראשוני, מכוון לצדדים שלישיים הנהנים מזנות, ואילו חוק המעצרים, שהוביל לצו האיסור, נועד להגן על הציבור מפני מטרדים. מאחר שהמשטרה פעלה בחשד לעבירות זנות ולא לעבירות מטרד, מצא בית המשפט כי ביטולו של צו איסור הפרסום על ידי בית משפט קמא היה מוצדק. עם זאת, בית המשפט הדגיש כי אם הייתה עילה להוצאת צו איסור פרסום על יסוד חשד למטרד, היה עליה לעשות זאת במקביל לצו הסגירה, מה גם שהחוקים משרתים תכליות שונות.