עמ"נ 49203-07-22

תקציר

המקרה הנדון נסוב סביב דחיית ערעור על סירובם לאפשר את כניסתם של שלושה מערערים לישראל. המערערים כוללים אזרח ישראלי, אשתו הרוסייה וילדם הקטין. על בית המשפט להחליט האם הערעור מיותר בשל מתן סעד זמני ודחיית התיק מטעמים פרוצדורליים, וכן לקבוע את ההליך המתאים לכניסתם של המערערים לישראל. השופט פותח בהדגשה כי שיקול הדעת הרחב של שר הפנים במתן אשרות ורישיונות ישיבה למי שאינם אזרחים אינו מוחלט ונתון לביקורת שיפוטית. בעוד שהחלטות מנהליות מכובדות בדרך כלל, לבית המשפט יש סמכות להתערב בעת הצורך. במקרה זה, השופט קובע כי הערעור אינו תיאורטי ויש לבחון אותו לגופו, שכן תוחלת החיים הקצרה של הסוגיה – החלטות בבקשות כניסה מתקבלות בתוך שעות עד ימים – עלולה להוביל להיעדר ביקורת שיפוטית. לגופו של עניין, מסביר השופט כי ההליך המתאים לכניסת המערערים אינו סעיף ב.3, כפי שנטען על ידי הרשות, אלא סעיף ב.4 לנוהל הרלוונטי. סעיף ב.4 מתייחס לביקורים קצרים של בני זוג המתגוררים בחו"ל עם אזרח ישראלי, ואין צורך בבקשה מוקדמת לביקורים אלה. השופטת מקבלת את טענת המערערים כי הם מילאו אחר הפעולות המומלצות בסעיף ב.4, לרבות הסדרת רישום נישואיהם והורותם בקונסוליה הישראלית במוסקבה. כמו כן, השופטת מדגישה כי ביקור תיירותי קצר אינו מחייב פנייה מוקדמת, וסעיף ב.4 מציע רק לתאם את הביקור מראש. לפיכך, החלטת הסירוב המבוססת על סעיף ב.3 נפלה פגומה ודינה להתבטל. עוד מציינת השופטת כי הערעור הנוכחי אינו נוגע לבקשות עתידיות למעמד ואין לראות בו הבעת עמדה כלשהי בתיקים פוטנציאליים אלה. סיכומו של דבר, הערעור מתקבל, החלטת הסירוב מתבטלת, והרשות מצווה לכסות את הוצאות המערערים ושכר טרחת עורכי דין. ההחלטה מתקבלת בהעדר הצדדים ותקפה החל מיום 12.12.2022.