רע"א 2389/18

תקציר

פסק הדין המדובר עוסק במחלוקת על סמכותם של בתי המשפט בישראל, ובפרט האם תביעה צריכה להידון בבית משפט אזרחי או בבית דין לעבודה. המבקש הגיש תביעת נזיקין נגד מעסיקו בעירייה, בגין הליכי הפרישה שלו, אותם הגדיר כהתנהגות רשלנית. בית המשפט המחוזי קבע כי יש לדון בתביעה בבית הדין לעבודה, החלטה עליה ערערה המבקשת. הערעור התקבל, אך ערכאת הערעור אישרה את החלטת בית המשפט המחוזי. השופטת קבעה כי בעוד שבדרך כלל התובע יכול להגדיר את עילת התביעה שלו, הרי שבמקרה זה התביעה, על אף שהיא ממוסגרת כתביעת נזיקין, נגעה למעשה לתוקפו של הסכם עבודה – נושא המצוי בסמכותו של בית הדין לעבודה. השופטת ביססה החלטה זו על סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, הקובע כי שינויים בתנאי השכר והפרישה טעונים אישור שר האוצר. השופט הכיר בכלל לפיו בתי המשפט האזרחיים דנים בתביעות נזיקין, אך עמד על כך שבמקרה זה בית הדין לעבודה הוא המקום המתאים לברר את הסכסוך העיקרי, במיוחד כאשר פיצול ההתדיינות בין ערכאות שונות עלול להוביל לחוסר יעילות פרוצדורלית. זאת ועוד, מתן אפשרות למבקש לעקוף את פסק דינו של בית הדין לעבודה במקרה זה יפגע בהסדר המהותי של סעיף 29. לפיכך, התביעה תישאר בבית הדין לעבודה, והערעור נדחה.