ע"פ 4025/23

תקציר

בית המשפט חזר על הכלל ארוך השנים לפיו ערכאת ערעור אינה צריכה להתערב בגזר דינו של ערכאה נמוכה יותר אלא בנסיבות חריגות, כגון טעות ברורה או סטייה קיצונית מנוהלי הענישה המקובלים. עיקרון זה אושר מחדש במקרים שונים בעבר (למשל, C.A. 5124/23 ו- C.A. 1925/23). המקרה הנדון לא עמד בקריטריונים להתערבות. בית המשפט הדגיש את חומרתן של עבירות כמו יידוי אבנים והתפרעות, במיוחד כאשר הן מונעות ממניעים לאומניים, כמו במקרה של המערער. התנהלות כזו מחייבת מדיניות ענישה מרתיעה כדי למנוע תסיסה נרחבת פוטנציאלית, כפי שנתמך במקרים קודמים (למשל, ע"א 901/22). טענותיו של המערער להקלה בעונש, תוך שהוא מציין זיכוי בחלק מהאישומים ועוולות פרוצדורליות לכאורה, נדחו. בית המשפט לא מצא התנהלות שיפוטית פגומה או פגיעה בזכויותיו של המערער בהליך. זיכויו באישומים מסוימים שיקף צדק ראוי, ולא פגם המצדיק הקלה בעונש. גם כשלים לכאורה בתסקיר קצין המבחן נדחו, שכן ממצאיהם עלו בקנה אחד עם עובדות המקרה ועם הודאותיו של המערער עצמו. חששות לגבי חוסר עקביות בגזר הדין בהשוואה לנאשמים שותפים טופלו על ידי ציון כי הענישה היא אינדיבידואלית מטבעה וצריכה לשקף את הנסיבות הספציפיות של כל מקרה. עונשו של המערער אמנם עשוי להיות מעט חמור יותר מאחרים, אך הוא לא היווה סטייה קיצונית המצדיקה התערבות בערעור. לפיכך נדחה הערעור, ואישר את החלטת בית המשפט המחוזי.