ת"א 40982-12-15

תקציר

בית המשפט החליט כי טענת התובעים לביטול פסק דין קודם מחמת תרמית לא עמדה בתנאים הנדרשים למשפט חוזר. ראשית, באשר לתנאי משקלן האמיתי של הראיות התומכות בטענת המרמה, מצאה השופטת כי טענות התובעים מוטלות בספק ואינן משכנעות. התובעים טענו כי הנתבעים רימו את בית המשפט בכך שהגישו מסמכים כוזבים, אך השופט ציין כי נטל ההוכחה בנוגע לתשלומים מוטל על התובעים, שלא הציגו כל ראיה במשפט הראשון. יתר על כן, השופט שקל את סוגיית חיוניותן של הראיות החדשות ומצא כי גם אם פסק הדין הושג במרמה, לא סביר שהראיות החדשות ישנו את הפסיקה הקודמת. שנית, בשאלת שקידת הסבירות בהשגת הראיה החדשה, קבע השופט כי התובעים יכלו לגלות את הראיות מוקדם יותר בשקידה סבירה. השופט ציין כי חלק מהראיות ניתן היה להשיג כבר בשנת 2000 או 2001 וכי חוסר הפעולה של התובעים באותה עת עולה כדי חוסר שקידה סבירה. בנוסף, השופט מצא כי חל שיהוי ניכר בהגשת התביעה, שנע בין שנתיים וחצי לשש שנים וחצי, אשר הטה את הכף לטובת סופיות הדיון. בעוד התובעים טענו כי השיהוי נבע מהליכי בוררות מתמשכים, השופט ציין כי הליך הבוררות אינו מצדיק את השיהוי הממושך. יתר על כן, השופטת רמזה כי ניתן לדחות את התביעה גם על פי חוק, אך לא הכריעה בעניין זה באופן סופי. נוכח אי עמידתם של התובעים בתנאים לביטול פסק הדין והשיהוי הרב בהגשת התביעה, קבע השופט כי יש לדחות את התביעה על הסף. התובעים חויבו לשלם לנתבעים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 40,000 ₪.