ת"א 43702-02-15

תקציר

פסק דין זה נובע מתביעה ותביעה שכנגד בדבר חוזה למכירת שתי חלקות קרקע. התובע מכר את החלקות לנתבעים תמורת 1,400,000 ₪, כאשר הנתבעים שילמו מקדמה בסך 140,000 ₪. לאחר מכן הודיעה התובעת לנתבעים על ביטול המכירה בשל אי עמידתם בתשלומים נוספים. הנתבעים טענו כי התובע לא גילה מידע חיוני על מצב הקרקע ולכן הפר את חובת הגילוי שלו, כמו גם את הצהרותיו בהסכם המכר. כתוצאה מכך דרשו הנתבעים פיצוי כספי וביטול החוזה. התקיימה פגישת קדם משפט, במהלכה הצדדים ניהלו משא ומתן לפשרה, אך התובע חזר בו מהסכמתם. לאחר מכן ביקשו הנתבעים לתקן את תביעתם שכנגד, בדרישה לאכוף את הסדר הפשרה או את הסכם המכר המקורי, יחד עם פיצוי על הנזקים שנגרמו להם. בית המשפט נדרש להכריע האם ההבנות שהושגו בהסדר הפשרה מחייבות, ואם לא, האם התובע הפר את חובת הגילוי שלו, ומה היו ההשלכות של הפרה כזו. בית המשפט קבע כי הסדר הפשרה אינו הסכם מחייב, שכן הוא לא נחתם על ידי מי מהצדדים ונועד להוות מסמך מקדמי. לפיכך, טענת הנתבעים לאכיפתו נדחתה. בסוגיית הפרת חובת הגילוי פסק בית המשפט לטובת הנתבעים. נפסק כי התובעת לא גילתה מידע חיוני אודות החלקות, לרבות העובדה שעבודות החפירה שבוצעו בהן חרגו מהיתר הבנייה, וכי קיים צו הפסקת עבודה קיים. בית המשפט פירש מחדלים אלה כהפרה של הסכם המכר, המזכה את הנתבעים בכל הסעדים בגין הפרת חוזה. משכך, הורה בית המשפט על אכיפת הסכם המכר ונעתר לבקשת הנתבעים לפיצוי כספי. לנתבעים נפסק פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין טרחה, הטרדה ועוגמת נפש, בצירוף הפרשי זיקה וריבית ממועד הגשת התביעה שכנגד. בנוסף, חויב התובע לשלם לנתבעים שכר טרחת עורך דין בסך 58,500 ש"ח והוצאות משפט. פסק דין זה ניתן בהיעדרם של הצדדים והתבסס על ההבנה כי הסכם המכר ייאכף, וישאיר את הצדדים לפתור את כל הסוגיות העומדות על הפרק מחוץ לכותלי בית המשפט, כפי שנקבע בהסכם.