ת"א 15523-03-14

תקציר

המקרה המדובר סובב סביב תובעת המבקשת פיצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה לכאורה כתוצאה מתקיפה מינית שבוצעה בבתה שני עשורים קודם לכן. הנתבע טוען כי יש לדחות את התביעה משום שהתובע הינו "נפגע משני" ואינו עומד בתנאים המפורטים בפסק דין אלסוחא, הקובע את הזכות לתבוע בגין עוגמת נפש כתוצאה ממעשה פסול שבוצע בקרוב משפחה. התנאים כוללים להיות קרוב משפחה מדרגה ראשונה של הנפגע העיקרי, להיות עד ישיר לאירוע הטראומטי או לתוצאותיו המיידיות, קרבה בזמן ובמקום בין הפגיעה הראשונית למשנית ופגיעה נפשית חמורה. השופטת פותחת בכך שהיא מאשרת כי התובעת היא אכן קורבן משני, שכן הנזק הפיזי והנפשי הנטען נגרם לבתה ולא לתובעת עצמה. לפיכך, מעמדה של התובעת אינו מקנה לה זכות לתבוע פיצויים באופן אוטומטי. לאחר מכן בוחן השופט כל אחד מיתר תנאי אלסוהא ומגיע למסקנה כי גם אם כל הטענות העובדתיות בתביעה נכונות, התובע אינו זכאי לסעד המבוקש. באופן ספציפי, השופטת מדגישה כי התובעת לא הייתה עדה באופן ישיר לאירוע הטראומטי או להשלכותיו המיידיות, ואף לא עודכנה עליו זמן קצר לאחר התרחשותו. טענת התובע כי על מבצע העבירות לצפות כי הוריו של הנפגע הישיר עלולים לסבול מנזק נפשי מוכרת על ידי השופט, אך צוין גם כי במקרה זה שמע התובע על התקיפות הנטענות עשרים שנה לאחר שהתרחשו. עיכוב ממושך זה מפחית את הציפייה לנזק נפשי ממשי, במיוחד בהתחשב באופיין החשאי של תקיפות מיניות, שלעתים קרובות אינן מדווחות מיד. כמו כן, לא הייתה קרבה בזמן ובמקום בין הנזק שנגרם לבת לבין הנזק הנפשי הנטען שנגרם לתובע. לתובעת נודע על התקיפות שני עשורים לאחר שהתרחשו לכאורה, והיא לא נחשפה לסבלה של בתה זמן קצר לאחר האירועים. השופט מדגיש את חשיבותם של תנאים אלה מטעמי מדיניות משפטית, וקובע כי יש להגביל את הציפיות הנורמטיביות המוטלות על העבריין לנזקים שנגרמו בנסיבות של קרבה מספקת. לפיכך, השופט קובע כי יש לדחות את התביעה משום שהתובע, ששמע על התקיפה עשרים שנה מאוחר יותר, אינו עומד בתנאים לנפגע משני כפי שנקבעו בפסק דין אלסוחא ובפסיקה שבאה בעקבותיו. לפיכך התביעה נדחית על הסף מחוסר עילה, ולא נפסקות הוצאות למי מהצדדים בהתחשב במצבו הנטען של התובע. פסק דין זה מהווה יישום ברור של הדין ביחס לנפגעים משניים ומדגיש את חשיבות הדיווח בזמן והקרבה בקביעת האחריות למצוקה נפשית.