ת"א 41214-04-15

תקציר

הדיון נסוב סביב חוק התחרות הישראלי והאיסורים וההגבלות על פעילותם של בעלי מונופולים, ובפרט נשר, יצרנית המלט המקומית היחידה בישראל. התובעים, אביעד בטון והצלחה, טענו כי נשר העניקה תנאים מועדפים לשני לקוחות גדולים, רדימיקס והנסון, דבר שהיווה ניצול לרעה של מעמדה המונופוליסטי והפרה של חוק התחרות. בית המשפט בחן את המקרה לפי סעיף 29א(ב)(3) לחוק התחרות, הקובע חזקה כי בעל מונופולין מנצל לרעה את מעמדו בשוק אם הוא קובע תנאים שונים לעסקאות דומות, העלולים להקנות ללקוחות מסוימים יתרון בלתי הוגן. בית המשפט דן תחילה בתכליתו של חוק התחרות ובהוראות הנוגעות לבעלי מונופולים. נקבע כי החוק נועד להגן על הציבור ולקדם תחרות חופשית במשק, וכי על בעלי המונופולין מוטלות אחריות מיוחדת בשל כוח השוק המשמעותי שלהם. לאחר מכן, בחן בית המשפט את תחולתו של סעיף 29א(ב)(3) וקבע כי החזקה בו היא חלוטה, והעביר את נטל ההוכחה לנשר. לאחר מכן היא ניתחה את דרישות הסעיף ומצאה כי העסקאות עם רדימיקס והנסון היו דומות לאלה עם לקוחות אחרים למרות ההבדלים בכמויות. עוד קבע בית המשפט כי תנאי ההתקשרות שונים וכי הבדלים אלה עשויים להקנות יתרון ללקוחות. באשר לדרישה כי היתרון יהיה בלתי הוגן, בחן בית המשפט בהרחבה את מדיניות ההנחות של נשר ואת התנהלותה כלפי לקוחותיה. נמצא כי ההנחות לא פורסמו, ופרטיהן היו ידועים רק ללקוחות גדולים, דבר המעיד על חוסר אובייקטיביות בהנחות הכמויות. עוד ציין בית המשפט כי ההנחות חושבו מדי שנה, תוך יצירת אפקט רטרואקטיבי, וכי הן אינן אחידות לכלל הלקוחות. כמו כן, ההנחות לא התבססו על חיסכון בעלויות אלא על שיקולים אחרים, והפערים שנוצרו בין המחירים השונים היו משמעותיים. בית המשפט הגיע למסקנה כי התקיימו כל דרישותיו של סעיף 29א(ב)(3), המקימות חזקה של ניצול לרעה של מעמד השוק. באשר להצדקת התנהלותה של נשר, קבע בית המשפט כי החברה לא הציגה ראיות לכך שההחלטות בעניין ההנחות התבססו על ההצדקות הנטענות. עוד נמצא כי ההצדקות לא היו אובייקטיביות ולא שיפרו את רווחת הצרכן. בנוסף, בחן בית המשפט את טענות ההגנה של נשר, ובהן כי סעיף 29א(ב)(3) לא אמור לחול כאשר לבעל המונופולין אין עניין בשוק ההמשך, וכי השינויים בשוק המלט תמכו בעמדותיו. עם זאת, בית המשפט חלק על כך, וציין כי ההתפתחויות בשוק דווקא חיזקו את טענות התובעים. לבסוף, בית המשפט דן בקצרה בסעיף 29א(א) לחוק התחרות וקבע כי ניצול לרעה של מעמד על ידי נשר נקבע גם מכוח הוראה זו. באשר להגנה הנטענת לפי סעיף 6 לפקודת הנזיקין, קבע בית המשפט כי נשר לא הצליחה להוכיח כי התנהלותה הייתה מוסמכת על פי דין או כי הייתה לה אמונה סבירה בחוקיות מעשיה. משכך, מצא בית המשפט את נשר אחראית לניצול לרעה של מעמדה המונופוליסטי, בניגוד לחוק התחרות, בשני המקרים שבפניו. נשר חויבה לשלם לכל תובע הוצאות בסך 100,000 ₪.