ע"א 33074-04-11

תקציר

הערעור בעקבות מחלוקת על מכירת בניין בתל אביב מערער על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב שפסק למערערת, רוכשת הנכס, החזר מלא של הפיקדון בסך 126,000 ₪ כ"דמי רצינות". המערערת טענה כי המשיבים, המוכרים, לא גילו כי הנכס מושכר מהעירייה עד לשנת 2016, מה שגרם למערערת להאמין כי הם רוכשים את הבניין על הסף. בתזכיר המכירה נקבע כי במקרה של ביטול, ישלם הרוכש למוכרים 250 אלף שקל כפיצוי. לאחר שהרוכש גילה שהנכס מושכר, הם דרשו את החזרת הפיקדון. המוכרים השיבו כי הרוכש היה מודע לחוזה השכירות והיה עליו לבצע בדיקות נאותות, ולכן ביקש את יתרת הסכום בסך 124,000 ₪ כמפורט בתזכיר. הערכאה הנמוכה יותר פסקה לטובת הקונה, וקבעה כי אמנם הרוכש טעה והתחרט על ההסכם, אך אין לחייב אותו לשלם את מלוא הפיצוי שכן לא ניתן להוכיח שנגרם למוכרים נזק כלשהו. בית המשפט קבע כי דמי הרצינות יכולים להספיק כפיצוי. המוכרים ערערו על החלטה זו, וטענו כי הרוכש לא ביקש לבטל את החוזה וכי היה על הערכאה הנמוכה יותר לאשר את הפיצוי עליו הוסכם בתזכיר. הרוכש טען כי מאחר שבית המשפט החיל את סעיף 14 לחוק החוזים, המאפשר לבית המשפט לבטל חוזה מחמת טעות, הוא יכול לקבוע גם את הנזק שנגרם למוכרים. בית המשפט המחוזי דחה את הערעור, בהסכמתו עם פרשנות המוכרים לסעיף 14, הקובעת כי ביטול לפי סעיף זה ראוי רק על פי בקשה ולאחר התחשבות באינטרסים של שני הצדדים. בית המשפט מצא כי ביטול ההסכם על ידי הרוכשים והתנהגותם במהלך המו"מ מעידים על היעדר בדיקת נאותות, שכן הרוכש הסתמך על יועציו ולא בחן את העובדות בעצמו. השופט הסכים עם החלטת הערכאה הנמוכה יותר שלא להורות על החזרת יתרת הפיצויים, ובמקום זאת הורה למוכרים להחזיר את פיקדון הקונה. הערעור נדחה, והמערערת נדרשה לשלם הוצאות משפט בסך 21,600 ₪.