עמ"ש 32141-12-16

תקציר

הערעור הוגש על ידי אישה על החלטת בית המשפט המחוזי, שפטר באופן מלא את אבי בנה מתשלום מזונות, וכן קבע כי האב אינו חייב בתשלום מזונותיה. האב הוגדר כטיפש על פי ההלכה, בעקבות תאונת דרכים שהותירה אותו מאושפז במצב וגטטיבי מתמשך. חלקו של האב בדירה שבבעלותו אצל המערערת היה אמור לעבור לזכותה של בתם הקטינה כשתגיע לגיל 18. החלטת בית המשפט המחוזי התבססה על מספר שיקולים. ראשית, הגדרתו של האב כטיפש על פי ההלכה היהודית משמעותה שלא הייתה לו חובה לשלם מזונות לבתו, שכן ההלכה הרלוונטית מחייבת אב לפרנס את ילדיו רק עד גיל שש. שנית, יש לשנות את פרשנותה של הוראת הרבנות הראשית משנת 1974, המחייבת ככלל אב לפרנס את ילדיו עד גיל 15, לאור החלטה שהתקבלה לאחרונה על ידי מועצת הרבנות הראשית, ולהביא בחשבון גם את הכנסות האם בעת קביעת חובת האב בתשלום מזונות לילדים מעל גיל שש. בהחלטת המועצה נקבע כי קיימת מחלוקת גדולה בין שופטי ישראל בנוגע לפרשנות התקנה, וכי על השופטים להתחשב ביכולתה הכלכלית של האם בבואם לפסוק מזונות ילדים. שלישית, נסיבותיו הספציפיות של המקרה הצדיקו צמצום חובת האב למינימום ההכרחי, שהיה מצופה מהמערערת לשאת בו. לבסוף, חוסר יכולתו של האב לעבוד והיעדר נכסים הביאו לכך שהטלת חובת מזונות מלאה עליו תוביל לתוצאה בלתי צודקת. עוד ציין בית המשפט כי ניתן לפצות את תביעת המערערת למזונות בשם ילדה, שהיה אז כמעט בן 15, באמצעות תביעת הנזיקין התלויה ועומדת כנגד הצד האשם בתאונת הדרכים שפגעה באבי. בית המשפט הגיע למסקנה כי יש לדחות את הערעור, והורה למערערת לשלם הוצאות מתונות למשיבה ולהוריו, מתוך אהדה למצבה.