ע"ש 142/00

תקציר

המערער במקרה דנן הוא גבר בן 33 שאובחן לאחרונה כסובל ממצב פסיכוטי ואושפז בכפייה. אמו של המערער ביקשה טיפול כפוי עבורו בשל מצבו הנפשי, אך הפסיכיאטר המחוזי סירב, שכן המערער לא היה מוכר למערכת הפסיכיאטרית. לאחר סדרת אבחונים, אובחן המערער כסכיזופרניה אך לא נחשב לסכנה לעצמו או לאחרים ולא הומלץ על טיפול או אשפוז כפוי. עם זאת, בעקבות הידרדרות במצבו ודיווחים על איומים, הורה הפסיכיאטר המחוזי על בדיקה פסיכיאטרית כפויה, שהובילה לצו טיפול רפואי כפוי ובסופו של דבר לאשפוז כפוי. המערער ערער על החלטות אלה, בטענה שהן אינן חוקיות. בית המשפט הסכים וקבע כי ההחלטות לא התבססו על נימוקים משפטיים ראויים ולא פעלו לפי הנהלים הנכונים. בנוסף, גם החלטות הוועדה הפסיכיאטרית לדחות את ערעורי המערער ולהאריך את אשפוזו נקבעו כבלתי חוקיות בשל פגמים בהליך והיעדר ראיות. בית המשפט קיבל את הערעור, ביטל את צווי האשפוז ופסק הוצאות משפט למערער. פסק הדין הדגיש את הצורך לכבד את זכויותיהם של חולי הנפש ולעמוד בדרישות החוק בעת הגבלת חירותם.