מ. מקרקעין 198/22

תקציר

פסק הדין דן בתחולתה של דוקטרינת res judicata, הידועה גם בשם כלל הפעולה של בית המשפט, על תביעה המובאת בפני בית המשפט. דוקטרינה זו מונעת מבעל דין להגיש תביעה שכבר הוכרעה בהחלטה קודמת של בית המשפט, ובכך מבטיחה את סופיות פסקי הדין. השופט מתייחס בהרחבה לפסיקה המדגישה את החשיבות של מניעת התנכלות לנאשמים והימנעות מהחלטות סותרות. במקרה זה, התובע הגיש בעבר שתי תביעות הקשורות לניהול הבית המשותף שלהם. התביעה הראשונה, תיק 143/16, ביקשה לסלק את הוועד המנהל של הבית המשותף, לרבות הנתבע בהליך הנוכחי, בשל ניהול כושל ומרמה לכאורה. התביעה השנייה, תיק 200/16, נגעה לחובת התובע לשלם מיסי ועד בית. השופט במקרים הקודמים פסק נגד התובע, לא מצא ראיות לניהול כושל וקבע את אחריותו של התובע לתשלום המסים. מאחר שהתביעה הנוכחית, בה נטען לגבייה רשלנית של מיסי ועד הבית על ידי הנתבעת, מתייחסת לאותה תקופה והתנהלות שנבחנה בתיק 143/16, והתובע כבר הספיק ליומם בבית המשפט, קובע השופט כי חלה דוקטרינת ה-res judicata. פסק דין זה, המבוסס על עקרון השתק העילה, מונע מהתובע לדון מחדש באותן סוגיות. יתרה מכך, השופטת מדגישה כי לתובע הייתה אפשרות לבקש סעד כספי בתביעה הקודמת אך בחר שלא לעשות כן, כלומר הוא אינו יכול לתבוע אותו כעת. בנוסף, השופט מוצא כי טענות התובע בהליך הנוכחי סותרות את טענותיו הקודמות, תוך שימוש בעקרון ההשתק השיפוטי, המונע מבעל דין להעלות טענות סותרות במקרים שונים. כתוצאה מכך, השופט מחליט לדחות את התביעה על הסף ומורה לתובע לשאת בהוצאות הנתבע, בסך 3,000 ₪. סכום זה ישולם תוך שלושים יום, אחרת יהיו בו הפרשי הצמדה וריבית.