בג"צ 19749-08-24

תקציר

בפסק דין זה של בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, נסובה הסוגיה העומדת על הפרק סביב עתירה שהגיש יצחק הולצמן נגד מדינת ישראל, ובפרט נגד צו הרחקה האוסר עליו לעלות להר הבית. עיקר החלטת בית המשפט לא הייתה לגופה של העתירה עצמה, שנדחתה לאחר שהמשטרה קיצרה מרצון את צו ההרחקה, אלא בשאלה האם יש לפסוק להולצמן הוצאות משפט. השופטת דפנה ברק-ארז טענה כי אין לפסוק הוצאות לעותרת, והדגישה כי העתירה הפכה למיותרת זמן קצר לאחר הגשתה ולפני כל דיון בבית המשפט, ובכך התיישרה עם קריטריונים שנקבעו בפסקי דין קודמים כגון "נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון". היא ציינה כי ההחלטה המוקדמת נבעה ככל הנראה משינוי נסיבות ולא מהגשת העתירה עצמה. השופט נעם סולברג, שהתנגד, סבר כי יש לפצות את העותר בגין הוצאותיו, והדגיש כי הפחתת צו ההרחקה חפפה במישרין להגשת העתירה, ובכך משתמעת סיבתיות. סולברג טען כי המשיבים לא סיפקו כל הצדקה להצמדה זו, ובכך חויבו בהוצאות על סמך תקדימים משפטיים מבוססים. עם זאת, השופט אלכס שטיין תמך בברק-ארז ונימק זאת בכך שלא נפלה טעות או מחדל פרוצדורלי המצדיק דיון חוזר בפסיקת הוצאות. שטיין טען כי תיקים בבג"ץ לעתים קרובות אינם מתאימים למודל פשוט של "מנצח-מפסיד" וכי תגובת המשטרה לא צריכה בהכרח לגרור קנסות כספיים, במיוחד במקרים רגישים הנוגעים לסוגיות בעלות עניין ציבורי כמו הגישה להר הבית. החלטת הרוב הסופית, אליה הצטרפו ברק-ארז ושטיין נגד התנגדותו של סולברג, אישרה את אי-פסיקת ההוצאות, תוך התמקדות ביעילות שיפוטית, תקינות פרוצדורלית ואופיים הניואנסי של תיקי משפט ציבורי.