עתפ"ב 52937-12-23

תקציר

פסק הדין שניתן על ידי השופטת תמר בר-אשר, בהסכמת השופטים רם וינוגרד ושושנה ליבוביץ, עוסק בערר על צו הריסה שהוציא מנהל מחוז ירושלים ביחידה הארצית לאכיפת חוק התכנון והבנייה. השאלה המרכזית הייתה האם ערעורים כאלה צריכים להישמע בהרכב של שלושה שופטים או בשופט אחד. הרקע נוגע לתיקון מס' 116 לחוק התכנון והבנייה, המבחין בין צווי הריסה שהוצאו על ידי המדינה לבין צווי הריסה של רשויות מקומיות, המשפיעים על סמכות השיפוט של בתי משפט השלום ובתי המשפט המקומיים. מבחינה היסטורית, היו סתירות בין בתי המשפט המחוזיים, כאשר בית המשפט המחוזי בירושלים בחר בהרכב של שלושה שופטים לצווי הריסה של המדינה, בעוד שבתי משפט אחרים השתמשו בשופט אחד בכל הערעורים הדומים. השופטת בר-אשר נימקה את החלטתה בכך שאין הצדקה מהותית להבדלים בין הוועדות השיפוטיות בהתאם למי שהוציא את הצו, תוך שהיא דוגלת באחידות בין בתי המשפט המחוזיים. בהסתמך על תקדימים כגון פרשות חוף אשקלון ואלפר, הגיע בית המשפט למסקנה כי כל ערעור על צווי הריסה מנהליים, מדינתיים או מקומיים, צריך להידון בפני שופט יחיד. ההחלטה מקדמת הרמוניה חקיקתית ומתיישבת עם סעיף 37 לחוק בתי המשפט, תוך שימת דגש על גישה עקבית ללא קשר לרשות המנפיקה. לפיכך, הערעור הנוכחי יתנהל כעת בפני שופט יחיד, כאשר פסק הדין מדגיש את הצורך בהליכים שיפוטיים אחידים ברחבי הארץ.