רע"א 152/21

תקציר

המקרה הנדון נסוב סביב אכיפתו של פסק בוררות זר בישראל. המערערת התנגדה להכרה בפסק הבוררות ולאכיפתו, אך לא הגישה בקשת ביטול במדינה בה ניתן פסק הבוררות. בית המשפט המחוזי חייב את המערערת להפקיד ערבות כתנאי לשמיעת התנגדותם. השאלה המרכזית שעמדה בפני בית המשפט הייתה האם בית משפט ישראלי יכול להטיל ערבות על צד המתנגד לאכיפת פסק בוררות זר, מבלי שאותו צד הגיש בקשת ביטול במדינת המקור של פסק הבוררות. בית המשפט הגיע למסקנה כי לבתי המשפט בישראל יש סמכות לדרוש ערבות בנסיבות כאלה. החלטה זו מבוססת על סעיף 29 לחוק הבוררות, המאפשר לבתי המשפט להורות על מתן ערבות בעת הגשת בקשה לאישור או ביטול פסק בוררות. בנוסף, סעיף 6 לאמנת ניו יורק קובע כי אם הוגשה בקשה לביטול, בית המשפט רשאי לדרוש מהצד שכנגד לספק ביטחון מתאים. בית המשפט פירש זאת כך, שאם ניתן לבקש ערבות כאשר הוגשה בקשת ביטול במדינת המוצא של פסק הבוררות, אזי סביר שבעתיים לדרוש ערבות כאשר לא הוגשה בקשה כזו. זאת ועוד, כוונת המחוקק, כפי שהיא משתקפת בסעיף 23(ב) לחוק, היא כי ניתן להתנות הגשת בקשה לביטול פסק בוררות במתן ערובה. בית המשפט התחשב גם במציאות הקיימת, לפיה ליריב כבר יש פסק בוררות נגדו, והגיע למסקנה כי דרישת ערבות אינה צעד קיצוני. לפיכך, החלטתו של בית המשפט המחוזי לדרוש ערבות מהמערערת הייתה מוצדקת. בית המשפט דחה גם את טענותיה האחרות של המערערת בדבר אימות פסק הבוררות, מינוי בוררים, זיוף הסכם הבוררות והבקשה לעיכוב ביצוע. השופט ד' מינץ הציע כי יש להתייחס לעניינים אלה במסגרת הדיון בבקשת המשיב לאכיפה לגופה. משכך, נדחה הערעור, והמערערת נדרשה להפקיד את הבטוחה בתוך 15 יום, בצירוף הוצאות המשיב בסך 10,000 ₪.