ע"פ 510/75

תקציר

הכרעת הדין הנדונה נוגעת לסמכותה של ערכאת ערעור לשנות עונש פלילי כאשר המדינה מערערת עליו. על פי סעיפים 193, 196 ו-197 לחוק סדר הדין הפלילי, לבית משפט לערעורים נתונה סמכות לשנות גזר דין כראות עיניו, ובלבד שיישאר בגבולות סמכותו של בית המשפט המקורי, וכן רשאי הוא לתת כל החלטה שבית המשפט הקודם היה מוסמך לתת בקשר לפסק הדין. עם זאת, בית המשפט אינו יכול להחמיר את העונש אלא אם כן הוגש ערעור על גזר הדין עצמו. בערעורים אלה ערערה המדינה על העונש שהטיל עליה בית משפט השלום, וביקשה להמיר עונש מאסר על תנאי במאסר בפועל. בית המשפט המחוזי בחר שלא להתערב ברכיב שבמחלוקת אלא החמיר חלקים אחרים בעונש שהמדינה לא התייחסה אליהם, קרי הקנס הכספי ותקופת הפסילה. השאלה שעמדה בפני בית המשפט העליון הייתה האם לבית המשפט המחוזי סמכות לפעול מיוזמתו ולהחמיר חלקים אלה של העונש. בית המשפט העליון קבע כי הגשת ערעור על גזר הדין, גם אם הוא מוגבל לרכיב אחד, מעלה את העונש כולו ומסמיך את ערכאת הערעור לדון בו כראות עיניה, כל עוד הוא אינו חורג מסמכותה של ערכאת הערעור המקורית. בית המשפט הדגיש כי ערכאת הערעור היא עצמאית ויכולה להטיל את העונש שהיא מוצאת לנכון במסגרת הדינים הרלוונטיים. לפיכך, אם ערכאת הערעור אינה מסכימה עם עמדת המערער לגבי רכיב מסוים בעונש, היא יכולה לשנות רכיב אחר במקומו. זאת, בין אם הערעור הוא על חומרת העונש ובין אם ערעור המדינה על העונש, כל עוד תכליתו הכוללת של הערעור היא הקלה או החמרה. במקרים הספציפיים שלפנינו, דחה בית המשפט העליון את הערעורים על החלטות בית המשפט המחוזי. בית המשפט אישר את החמרת העונשים, לרבות תקופות פסילה ארוכות יותר, שהוטלו על המערערים, שהורשעו בנהיגה רשלנית הגורמת למוות ולפציעה. בית המשפט הדגיש את הצורך להגן על הציבור מפני נהגים פזיזים וקטלניים, וציין כי בית המשפט המחוזי שקל כראוי את נסיבותיהם הפרטניות של המערערים.