ע"א 367/70

תקציר

המערער, נאמן בפשיטת רגל של מתתיהו שלגי, דרש מהמשיבים, אשתו ושני ילדיו של שלגי, להעביר לידיהם את התמורה ממכירת דירה שהועברה אליהם על ידי שלגי לפני שהוכרז פושט רגל. הדירה נרשמה על שמו של שלגי אך הייתה בבעלות משותפת שלו ושל אשתו. בשנת 1951 חתמו בני הזוג, שנפרדו באותה שנה אך מעולם לא התגרשו, על הסכם לפיו שלגי יעביר את הדירה לאשתו ולילדיו. ההעברה בוצעה לבסוף בשנת 1966. כשנה לאחר מכן הוכרז שלגי פושט רגל. המערערת טענה כי ההסכם משנת 1951 מותנה בכך שבני הזוג יתגרשו, דבר שלא קרה, ולכן המשיבים לא היו זכאים לדירה. יתר על כן, העברת הדירה, בהיותה בתוך שנתיים מפשיטת הרגל, בטלה על פי פקודת פשיטת הרגל, 1936, ולמשיבים לא הייתה זכות למכור את הדירה ולשמור על התמורה. בית המשפט העליון דחה את הערעור בקובעו כי ההסכם משנת 1951 היה תקף, והמשיבים הפכו לבעלים השוויוניים של הדירה בעת חתימת ההסכם, למרות שהיא לא הועברה אליהם עד שנת 1966. השיהוי לא שלל את תביעתם משום שהמשיבים החזיקו בדירה ללא עוררין במשך שנים רבות, ומצבו של פושט הרגל לא הורע כתוצאה מכך. באשר לפשיטת הרגל, קבע בית המשפט כי הנאמן בפשיטת רגל יכול לתפוס חזקה רק בנכסים שהיו בידי פושט הרגל בעת פשיטת הרגל, ולא בנכסים המוחזקים בנאמנות עבור אחרים. המשיבים, כבעלים הצודקים, החזיקו את הדירה בנאמנות, ופקודת פשיטת הרגל לא חלה במקרה זה. גם מכירת הדירה לצד שלישי בתום לב לא פטרה את המשיבים מחבותם כלפי הנאמן, אך לנאמן לא הייתה זכות לתבוע את הדירה עצמה, אלא רק את תמורת מכירתה, שהמשיבים היו חייבים למסור. השופטים ח' כהן, השופט זוסמן והשופט ברנסון דחו את הערעור וחויבו לשלם למשיבים הוצאות בסך 500 ל"י.