רע"א 530/12

תקציר

התיק נסוב סביב שאלת סמכות השיפוט בערעור על מעשה לשון הרע לכאורה שבוצע באמצעות האינטרנט. בית המשפט בחן תחילה את בקשת רשות הערעור כאילו ניתנה. תקנה 3(א) מתווה כי יש להגיש תובענה משפטית על פי אמות מידה שיפוטיות ספציפיות, והמוקד כאן הוא תקנה 3(א)(5) שעניינה תביעות נזיקין. מעשה לשון הרע התרחש לכאורה באינטרנט, מה שהפך אותו לנגיש בכל מקום, ובכך הצדיק את בחירתם של המבקשים בבית המשפט המחוזי מרכז כמקום. המשיב ערער על כך, וטען כי הפרסומים כוונו לחו"ל, ובכך הפך את בתי המשפט בישראל לחסרי סמכות. עם זאת, בית המשפט דחה טענה זו, והסכים עם המבקשים כי הפרסום באינטרנט מנגיש את לשון הרע לכל, ובכך מאפשר להגיש את התביעה בכל מחוז בישראל. בית המשפט השווה למקרה קודם (פרשת קים), שבו נקבעה סמכות שיפוט על בסיס תפוצה נרחבת בעיתונות המודפסת. היא הגיעה למסקנה כי מאחר שהחומר הפוגעני היה מקוון, בית המשפט המחוזי מרכז רכש בצדק סמכות. בנוסף, מילאו המבקשים את הדרישה הפרוצדורלית תוך פירוט עובדות המצדיקות את סמכותו של בית המשפט. טענות בדבר סמכות שיפוט בינלאומית נחשבו לא רלוונטיות, שכן ההתמקדות הייתה בסמכות השיפוט הפנימית בתוך ישראל. בית המשפט מתח ביקורת על המשיב על כך שסיבך שלא לצורך את שאלת הסמכות המקומית ופסק לטובת המבקשים, הורה להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי מרכז והטיל על המשיב שכר טרחת עורך דין.