ע"ע 20005-11-16

תקציר

פסק הדין נסוב סביב בקשתו של עובד לצרף מסמכים נוספים לתמיכה בתביעתו לתשלומים שונים ממעסיקו לשעבר, הקשורים לסיום העסקתו. העובד תבע תחילה את המעסיק בבית הדין האזורי בתל אביב, אך תביעתו נדחתה והובילה אותו לערער לבית הדין הארצי לעבודה. התיק כלל בקשה לצו איסור פרסום כדי להגן על פרטיותו של העובד, שניתנה על ידי בית הדין האזורי. העובד ערער על החלטת בית הדין האזורי בנימוקים שונים, ובהם הגנה על ביטחונו כבעל דין. בית הדין לעבודה קבע כי יש לדחות את בקשת העובד להגשת מסמכים נוספים, מינואר 2019. המסמכים המדוברים נועדו לתמוך בתביעתו לצו איסור פרסום, למנוע את פרסום פסק הדין, בנימוק שהדבר יגרום לו נזק בלתי הפיך בשל בריאותו הנפשית הרופפת. בית הדין דחה את בקשת העובד, בנימוקים שונים. ראשית, המסמכים לא הוגשו בהתאם לדרישות החוק, שכן הם נעדרו תצהיר ולא היו במתכונת הנדרשת. שנית, תוכנם של המסמכים לא תמך בטענת העובד כי פרסום פסק הדין יגרום לו נזק, אלא התייחס בעיקר ללחץ שנגרם כתוצאה מההליך המשפטי בכללותו. בנוסף, התנהלותו של העובד נתפסה כמניפולטיבית, שכן הוא הרחיב שוב ושוב את נימוקיו והגיש מסמכים חדשים מבלי להקפיד על הנהלים הנדרשים. בית הדין הדגיש את האינטרס הציבורי בפרסום פרטי המקרה, במיוחד לאור העובדה שהעובד והמעסיק היו שניהם עורכי דין, ופסק הדין נגע להתנהלותו המקצועית של העובד. העובד חויב לשלם למעסיק הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 5,000 ₪. למרות שדחה את בקשת העובד, עיכב בית הדין את פרסום החלטתו לתת לו שהות לעתור לבג"ץ.