ע"ע 35327-04-11

תקציר

פסק הדין נסוב סביב ערעורו של המשיב על החלטת בית המשפט המחוזי. הערעור הוגש בשאלה האם יש לחשב את תקופת הערעור מיום שנודע למשיב על פסק הדין או ממועד מסירתו הרשמית. כללי בית הדין לעבודה קובעים כי תקופת הערעור היא 30 יום ממועד הדיון או מתן פסק הדין. לבית המשפט שיקול דעת להאריך מועד זה מטעמים מיוחדים. במקרה דנן, אין חולק כי המשיב ידע את תוכן פסק הדין ואף הודיע על כוונתו לערער. השאלה המרכזית היא האם ידיעה זו צריכה לקבוע את תחילתה של תקופת הערעור. כבוד הרשם של בית המשפט העליון קבע בפסק דין קודם כי הכלל מתמקד במתן פסק הדין כדין, אך ישנם חריגים המבוססים על עקרונות של תום לב והשתק. ידיעת תוכנו של פסק הדין יכולה לגבור על כלל ההמצאה בנסיבות מיוחדות. במספר מקרים קודמים נקבע כי כלל הידע גובר על כלל ההמצאה במצבים מסוימים, במיוחד כאשר התנהגותו של בעל הדין מעידה על חוסר תום לב פרוצדורלי. במקרה הנוכחי, ידיעתו של המשיב על תוכן פסק הדין וכוונתו המוצהרת לערער מלמדות כי לא ציפה למסירה הרשמית של פסק הדין במועד מאוחר יותר. לפיכך, יש לחשב את תקופת הערעור מיום שנודע לו על פסק הדין. מאחר שהמשיב לא הציג נימוקים מיוחדים להארכת המועד, וגם סיכויי הערעור אינם נחשבים לנסיבה מיוחדת, הערעור נדחה. המשיב חויב לשלם למבקש 2,500 ₪ כהוצאות בגין הבקשה. ההחלטה נמסרת בהעדר הצדדים ומסמנת את סיום התיק.