על"ע 8838/00

תקציר

במקרה דנן, הורשע המערער בעבירות משמעת לפי חוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, בגין אי שמירה על כבודו של מקצוע עריכת הדין והתנהגות הנחשבת בלתי הולמת. ההרשעה נבעה ממאמר שכתב במגזין, שהציע קנוניה בין בתי המשפט לתעבורה לבין המשטרה לחייב נהגים להודות באשמה כדי לזרז את התיק שלהם. בית המשפט העליון אישר את ההרשעה, והדגיש כי סגנונו הפסול של עורך דין כשלעצמו יכול להוות עבירת משמעת לפי כללי לשכת עורכי הדין, וכי חופש הביטוי אינו משתרע על התבטאויות בלתי ראויות. בית המשפט אישר כי על עורכי דין, כחברים בקהילה המשפטית, מוטלות חובות בנוגע להתנהלותם ולהצהרותיהם, דבר המשקף את הציפייה לשמור על יושרה וכבוד של מערכת המשפט ושופטיה. המערער טען כי מאמרו מהווה ביקורת לגיטימית וכי הוא הוכיח את אמיתותה, תוך שימוש בחופש הביטוי; עם זאת, בית המשפט קבע כי דבריו מצביעים על קונספירציה חסרת בסיס, ובכך פוגעים באמון הציבור בטוהר המידות של מערכת המשפט. בית המשפט התייחס גם לשיהוי במתן פסק הדין, והכיר בו כבלתי סביר אך דחה אותו כעילה לזיכוי, ובמקום זאת ביטל את הוצאותיו המוטלות של המערער כפיצוי. לפיכך, הערעור נדחה, תוך הדגשת עמידתו של מקצוע עריכת הדין באמות מידה אתיות ובאחריות הנלווית לזכות חופש הביטוי.