ת"א 52789-05-18

תקציר

בית המשפט מצא כי חובו של הנתבע לתובע עמד על 1,280,000 ₪, בניכוי תשלום בסך 100,000 ₪ ששולם להסרת איסור יציאה, בתוספת שכר טרחת עורך דין. סכום זה הוסכם בפשרה בין הצדדים. התובעת ביקשה לחתום על פסק דין בסכום נמוך יותר, אך הדבר לא שינה את החוב בפועל ולא נחשב כוויתור על חלק כלשהו ממנו. פסק הדין ושטר חוב שניתן על ידי הנתבע שימשו שניהם כבטוחה לחוב. מאחר שהנתבע לא פרע את מלוא הסכום המגיע לו, היה התובע רשאי לגבות את יתרת הסכום באמצעות פסק הדין או שטר החוב. עוד קבע בית המשפט כי ביצוע קודם של פסק הדין לא כיסה את מלוא החוב, ולכן התובע עדיין יכול היה לפעול לגביית יתרת החוב. יתר על כן, לא היה השתק שכן שטר החוב ופסק הדין התבססו על נימוקים שונים. לבסוף, קבע בית המשפט כי תשלום בסך 100,000 ₪ ששילם הנתבע טרם מתן פסק הדין נלקח בחשבון בתיק הוצאה לפועל קודם, ובכך דחה את טענת הנתבע כי יש לנכות אותו פעמיים. בסיכומו של דבר, הנתבע לא הצליח להוכיח את הגנתו מפני התביעה, מה שהוביל את בית המשפט לקבל את התביעה ולאפשר לתובע לחדש את הליכי ההוצאה לפועל. הנתבע חויב בהוצאות המשפט של התובע ובשכ"ט עורך הדין בסך 21,000 ₪.