עב"ל 69293-03-23

תקציר

פסק הדין מאחד שני ערעורים הנוגעים לקביעה האם קיים קשר סיבתי בין תנודות שנחוו במהלך העבודה לבין התפתחות מחלת טחורים. בית המשפט שקל את חוות דעתם של מספר מומחים רפואיים. בתחילה התייעצו עם שני מומחים, פרופ' אורדע וד"ר עדן, בעניינו של מר צורי. פרופ' אורדה הציע קשר אפשרי בין רעידות הקשורות לעבודה לבין החמרה בטחורים בהתבסס על ניסיון כללי ומחקר על רוכבי אופניים, אם כי ללא גיבוי מדעי מוצק. ד"ר עדן, לעומת זאת, הפריך בעיקר את הקשר הסיבתי, והכיר רק בהשפעה פוטנציאלית זניחה. בשל חוסר הסכמה, מינה בית המשפט מומחים נוספים – ד"ר גרינברג ולאחר מכן ד"ר וינברג – שגם הם לא מצאו קשר מהותי בין רעידות לטחורים. ד"ר ויינברג חיזקה את מסקנתה במחקרים עכשוויים שלא הצליחו לזהות טחורים כמחלה הנגרמת על ידי רטט. כמו כן, במקרה של מר שפריר, למרות טענתו של פרופ' קראוס לסיבתיות אפשרית, אותו היעדר ראיות אפידמיולוגיות משמעותיות הוביל לדחיית התביעות לאחר התייעצויות מומחים נוספות. שני הערעורים נדחו בסופו של דבר בשל הדומיננטיות של חוות דעת מומחים השוללות את הקשר הסיבתי לכאורה, והדגישו פגמים במחקרים שצוטטו על ידי תומכי הקשר, ובמיוחד חוסר התחולה של מחקר הקשור לרוכבי אופניים בעניינם. משכך, בשל משקלן הבלתי שוויוני של חוות הדעת של המומחה, העדיף פסק הדין את השוללים את הקשר הסיבתי, ודחה את שני הערעורים ללא צו להוצאות.