בג"צ 5211/04

תקציר

העתירה מערערת על חוקיותם וסבירותם של שני צווים שהוצאו נגד העותר, מרדכי ואנונו, יומיים לפני שחרורו מהכלא. הצו הראשון, שהוציא אלוף פיקוד העורף, מטיל מגבלות על תנועותיו וקשריו של ואנונו בתוך ישראל לתקופה של חצי שנה לאחר שחרורו. הצו השני, שהוציא שר הפנים, אוסר על ואנונו לצאת מישראל לתקופה של 12 חודשים. שני הצווים מבוססים על תקנות שעת חירום. העותר טוען, בין היתר, כי התקנות אינן תקפות, וכי בכל מקרה הצווים שהוצאו נגדו אינם סבירים ובלתי מידתיים, שכן הם אינם מבוססים על שיקולים ביטחוניים אמיתיים. זאת ועוד, טוענים העותרים כי הצווים נועדו לפגוע בואנונו ולהרתיע אחרים מביצוע מעשים דומים, וכי הם פוגעים קשות בזכויותיו, לרבות בזכותו לחופש תנועה. המשיבים, לעומת זאת, טוענים כי הצווים מוצדקים בשל החששות הביטחוניים הקונקרטיים הנובעים ממעשיו של ואנונו בעבר ומכוונותיו המוצהרות לחשוף סודות מדינה נוספים עם פרסומם. לטענתם, הצווים הם אמצעי הכרחי להגנה על ביטחון המדינה וכי ההגבלות המוטלות הן מידתיות למטרה זו. בית המשפט מגיע למסקנה כי טענות העותרים בדבר בטלות התקנות אינן משכנעות. תקנות ההגנה ותקנות שעת חירום ליציאה לחו"ל אושרו שוב ושוב על ידי בית המשפט לאורך השנים ונחשבות לחוקים מושרשים. יתר על כן, הם מסווגים כ"חוקים שמורים" בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, המחסן אותם מפני בטלות. בית המשפט דוחה גם את טענת העותרים כי הצווים אינם סבירים ואינם מבוססים על שיקולי ביטחון של ממש. הממצאים בתאו של העותר, לרבות מחברות המכילות מידע סודי, תומכים בעמדת המשיבים כי ואנונו מהווה סיכון ביטחוני ממשי. בית המשפט מדגיש כי הצווים כפופים למבחן כפול של תכלית ומידתיות, ומוצא כי הם עומדים בשני הקריטריונים. לבסוף, בית המשפט מציין את חומרת ההגבלות אך רואה בהן הכרחיות ומידתיות למטרות הביטחוניות. מטעמים אלה דוחה בית המשפט את העתירה, תוך שהוא מדגיש את הצורך בגישה מאוזנת בין זכויות הפרט לבין שיקולי ביטחון המדינה, במיוחד בהקשר של חקיקת חירום.