מ. מקרקעין 325/19

תקציר

פסק הדין מקבל בחלקו ודוחה בחלקו את הטענות הכספיות שהעלה התובע מטעם הנתבעים. הטענות נובעות ממספר מקורות: פסקי דין קודמים של המפקח על רישום המקרקעין, החלטות שהתקבלו לאכיפת פסקי דין אלה ומקורות נוספים. השופט פירט את מקורה של כל טענה והאם היא מצויה בסמכותו של בית המשפט. חלק מהתביעות נמצאו כלא קשורות לניהול ותחזוקת הרכוש המשותף של הבית המשותף ולכן נדחו מחוסר סמכות. לאחר מכן התייחס השופט לסמכותו של בית המשפט לדון בתביעה, ומצא כי חלק מהתביעות, הנוגעות לגביית חלקם של הנתבעים בהוצאות הרכוש המשותף, נופלות בגדר סמכותו של בית המשפט לפי סעיף 58 לחוק המקרקעין. עוד מצאה כי לתובע, כנציגת הבית המשותף, הייתה סמכות להגיש תביעות ללא אישור מראש של אסיפה כללית של בעלי הדירות, וכי מנגנון הרוטציה למינוי הנציג לא שינה זאת. בנוסף, קבע השופט כי התובע פעל בתום לב ודחה את הטענות לניגוד עניינים. היא ביססה את פסק דינה על עקרון תום הלב בחברה הישראלית, על ניגוד העניינים המובנה ביחסים שבין בעלי הדירות לבין באי כוחם ועל נסיבותיו הספציפיות של מקרה זה. השופט הורה לנתבעים לשלם את חלקם היחסי בחובות הבית המשותף הנובעים מפסקי הדין וההחלטות שבסמכות בית המשפט. עוד קבעה כי יש להעביר סכומים אלה לחשבונו של הנציג ולהשתמש בהם לביצוע פעולות שהנציג נדרש לבצע. התובע, בשם הנציג, רשאי לאכוף תשלומים אלה באמצעות רשות ההוצאה לפועל. לבסוף, השופט הורה לנתבעים לשלם את הוצאות הנציג, ולתובע להשיב את הפיקדון שבוצע להבטחת הוצאות ההליך.