מ. מקרקעין 106/22

תקציר

השאלה המרכזית בפסק דין זה היא האם עומדת לתובע זכות להשתמש אך ורק בשטח החצר שבמחלוקת. השופט לא מצא כל ראיה שיכולה לשכנעו כי קיים הסכם כזה בין התובע לבין בעלי הדירות האחרים בבית המשותף, אשר יעניק לתובע זכויות בלעדיות בשטח. החצר נחשבת אפוא לרכוש משותף. יתר על כן, השופטת לא מצאה כל ראיה משכנעת התומכת במספר טענות נוספות שהעלה התובע, לרבות דרישתם לפיצוי כספי מהנתבע בגין נטיעת עצים ותיקוני איטום, שכן טענות אלה חרגו מסמכותו המהותית של בית המשפט, או שלא נתמכו בראיות מספיקות. גם בקשת התובעת להוציא צו המונע הכשרת חניה ללא היתר בניה בחצר הקדמית נדחתה, שכן המפקח על רישום המקרקעין אינו דן בטענות אלה. במקום זאת, יש להביא עניינים אלה לידיעת רשויות התכנון. שני הצדדים הציגו טענות זה נגד זה בנוגע לבנייה שבוצעה בדירות שהפרה לכאורה היתרי בנייה או החלטות של מוסדות התכנון. השופט קבע כי טענות אלה אינן רלוונטיות במקרה זה, שכן יש להביאם בפני ערכאה אחרת. לבסוף, הורה השופט לדחות את הסעדים שביקשה התובעת בסעיפים 7.1 עד 7.7 ו-7.11 לכתב התביעה, ולמחוק את הסעד הנזכר בפסקה 7.12. לצדדים יש 60 יום להגיש עדכון לגבי ממצאי חוות דעת המומחה והסכמתם הפוטנציאלית לתיקון ליקויים. הוצאות ההליך כולו ייקבעו בפסק דין משלים.