בש"א 6402/96

תקציר

במקרה שלפנינו, דחה בית המשפט העליון בקשה להארכת המועד האחרון להגשת ערעור בשל טעות של בא כוח המבקש. מסמכי הערעור היו מוכנים להגשה בזמן, אך עובד לא הגיש אותם עד למחרת, מה שהוביל להחמצת המועד. בית המשפט התווה את העיקרון לפיו הארכות ניתנות בדרך כלל רק בגין עיכובים הנגרמים מנסיבות חיצוניות ובלתי נשלטות, כגון בעיות בריאותיות או תקלות הקשורות לבית המשפט. בית המשפט הדגיש כי שיהוי בשל טעות משרדית או טעות אנוש, המצוי בשליטת הגורם או בא כוחו, אינו מצדיק הארכה. במקרה זה, עורך הדין יכול היה למנוע את הטעות על ידי פיקוח הדוק יותר על תהליך ההגשה. עוד ציין בית המשפט כי אופיו של הערעור לא היה כרוך בשאלות בעלות חשיבות משפטית משמעותית שהיו עשויות להצדיק חריגה מהנהלים המקובלים. למרות הטענות כי יש לראות בטעות אנוש "סיבה מיוחדת", בית המשפט קבע כי לטעויות יש השלכות, ועל הצד האחראי לטעות לשאת בהן, במיוחד כאשר זכויותיו הפרוצדורליות של הצד שכנגד מונחות על כף המאזניים. בסופו של דבר, בית המשפט הגיע למסקנה כי הבקשה אינה עומדת בקריטריונים הנדרשים להארכת המועד ובחר שלא לפסוק הוצאות.