תא"מ 18344-03-13

תקציר

פסק דין זה נסוב סביב סכסוך שכירות, בו התובע, בעל נכס, תבע את הנתבעים בגין אי תשלום דמי שכירות וגרימת נזק לנכס. הנתבע 1 שכר את רכושו של התובע ונתבעים 4-2 הבטיחו את התחייבויותיו של הנתבע 1. הסכם החכירה המקורי כלל תקופה של שנה עם אופציות לשלוש שנים נוספות. אולם, בהמשך נחתם הסכם הארכה בין התובעת לבין הנתבע 1, המאריך את חוזה השכירות ב-18 חודשים, ללא מעורבות הנתבעים 3 ו-4. התובעת טענה כי הערבות של הנתבעים 3 ו-4 מכסה את כל הארכות החכירה, ואילו הנתבעים 3 ו-4 טענו כי היא פקעה בתום תקופת השכירות הראשונית. בית המשפט נדרש לקבוע את היקף אחריותם של נאשמים 3 ו-4. לאחר בחינת חומר הראיות ובחינת הכוונה העומדת מאחורי הסכם הערבות, מצא בית המשפט כי לשון הערבות אינה ברורה לגבי הארכות אוטומטיות. בנוסף, מעשיה של התובעת ונסיבות מימוש הערבות הצביעו על כך שהיא הוגבלה לתקופת החכירה הראשונית. בית המשפט הגיע למסקנה כי הערבות פקעה בסוף שנת 2010 ולכן הנתבעים 3 ו-4 אינם חייבים בחובות שנצברו לאחר מועד זה. משכך, נדחתה התביעה נגד הנתבעים 3 ו-4. עם זאת, הנתבעים 1 ו-2 חויבו ביחד ולחוד בתשלום לתובע בסך של 192,626 ₪, בצירוף ריבית והוצאות משפט. כן חויבה התובעת לפצות את הנתבעים 3 ו-4 בגין הוצאותיהם, בסך של 35,000 ₪.