ת"א 2328/08

תקציר

המחלוקת היא על פרשנות הסכם משנת 1978 בין משפחת דוד לבין מינהל מקרקעי ישראל. ההסכם בא בעקבות הסדר משנות ה-70 בין תושבי שכונת מלחה בירושלים לבין מנהל מקרקעי ישראל, שהציע לתושבים לרכוש את הדירות בהן התגוררו במחיר סמלי. לנכס של דוד, מגרש 41, לא היה שטח מוגדר בעת ההסכם משום שהליכי התכנון של האזור לא הושלמו. שטח המגרש נאמד בכ-1,050 מ"ר, ובהסכם נקבע כי השטח הסופי ייקבע לאחר סיום הליכי התכנון, אך לא פחות מכך. בשנת 1993 נקבע כי השטח הוא 1,299 מ"ר, ולאחר פרצלציה הוא הפך ל-1,315 מ"ר. במינהל מקרקעי ישראל טוענים כי הסכום הראשוני של 1,050 מ"ר היה המכירה המיועדת וכל שטח נוסף אמור להיות כרוך בעלויות נוספות, ואילו משפחת דוד טוענת כי מכירת מגרש 41 הייתה עבור המגרש כולו, יהיה שטחו הסופי אשר יהיה, והגודל הנקוב היה ערבות מינימום בלבד. בית המשפט בחן את ההסכם ואת נסיבותיו, ומצא כי פרשנותה של רמ"י נעדרת ודאות ואינה עולה בקנה אחד עם תכליתו של הסדר מלחה, שנועד להעניק לתושבים בעלות על הקרקע בשיעור סמלי. עוד צוין בפסק הדין כי ההסכם צפה שינויים בשטח המגרש ולא קבע תשלומים נוספים במקרה כזה. יתר על כן, חוק המקרקעין הישראלי אינו מכיר במכירת זכויות בעלות בחלק מסוים של הקרקע, ומכאן משתמע מפרשנותו של מנהל מקרקעי ישראל. בסופו של דבר פסק בית המשפט לטובת משפחת דוד, וקבע כי מנהל מקרקעי ישראל אינו רשאי לגבות תשלומים נוספים בגין שטח החלקה מעל 1,050 מ"ר, ואין באפשרותו להתנות ביצוע פעולות כלשהן בקרקע בתשלומים נוספים. מנהל מקרקעי ישראל חויב לכסות את הוצאותיה המשפטיות של משפחת דוד ואת שכר טרחת עורכי הדין.