ע"א 4707/07

תקציר

הערעור מתייחס לתאונת עבודה שאירעה בשנת 1985, עת היה המערער קטין, וגרמה לו לשבר ברגלו השמאלית. המערער הגיש תביעה בגין נזקי גוף בשנת 1992. בשנת 1995 הסכימו הצדדים להסמיך את בית המשפט לתת פסק דין הן באחריות והן בנזיקין על בסיס שיטת הפשרה. עם זאת, פסק הדין ניתן רק בשנת 2007 בשל עיכובים פרוצדורליים. המערערת סירבה להסמיך את השופט החדש שמונה לתיק לתת פסק דין לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, וכתוצאה מכך ניתן פסק הדין על סמך מסמכים שהוגשו בכתב. בית משפט קמא פסק לטובת המערער ופסק לו 1,000 ש"ח בגין כאב וסבל, 350 ש"ח בגין הפסד שכר עבר, ריבית ושכר טרחת עורך דין. שני הצדדים ערערו על פסק דין זה. עיקר הטענות נגעו לסכום שנפסק בגין כאב וסבל, כאשר המערערת טענה כי יש להגדיל את הסכום ולחשב את הריבית ממועד התאונה. המשיבים, לעומת זאת, טענו כי פסק הדין צריך לעמוד על כנו כנובע מהסכם פשרה. ערכאת הערעור מצאה כי אמנם חלוף הזמן היווה גורם משמעותי, אך המשיבים הסכימו לפסק דין המבוסס על מסמכים שהוגשו בכתב ואינם יכולים כעת לטעון כי השיהוי פגע בהם. בית המשפט דחה גם את תביעת המערער לפיצוי מוגדל, וקבע כי הפיצוי בסך 1,000 ₪ היה ראוי בהתחשב באופי הפציעות הקל שלו. עם זאת, בית המשפט קבע כי יש לחשב את הריבית ממועד התאונה. לבסוף, הגדיל בית המשפט את שכר טרחת עורך הדין ל-20% מהסכום שנפסק, והורה למשיבים לשלם למערער 28,500 ש"ח וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 5,000 ש"ח בגין הערעור. למשיבים ניתנו 30 יום לקיים את פסק הדין, ולאחר מכן תצטבר ריבית.