ע"א 3668/98

תקציר

המחלוקת נסובה סביב פרשנותם של שני הסכמי שכירות הנוגעים לבלעדיות בסחר במוצרי חשמל ואלקטרוניקה בצומת ביל"ו, בין פידיאס כשוכרת, לבין בסט ביי ואייס כשוכרים. פידיאס חתמה על ההסכם הראשון עם אייס בשנת 1993, והשני עם בסט ביי בשנת 1995, שניהם כללו סעיף בלעדיות. אייס החלה למכור מוצרי "קו לבן" בשנת 1997, מה שהוביל את בסט ביי להגיש תביעה נגד פידיאס ואייס בגין הפרת חוזה. בית המשפט המחוזי פסק לטובתה של בסט ביי בנוגע לפרשנות החוזה, אך דחה סעד של צו מניעה בנימוק שהוא לא יחייב צד שלישי, הזכיין של אייס, וכי לאייס הייתה הצדקה סבירה לפעולתה. בית המשפט העליון קיבל את ערעורה של בסט ביי, וקבע כי אייס לא יכלה להאמין באופן סביר שמכירת מוצרי "הקו הלבן" תיכלל בחוזה, וכי ההסכם משנת 1995 בין פידיאס לבסט ביי קיבל קדימות על פני ההסכם מ-1993 עם אייס. זאת ועוד, בית המשפט קבע כי שיקולים כלכליים אינם שוללים סעד של צו מניעה בנוסף לפיצוי, וכי היעדרו של הזכיין מהתביעה אינו מונע מתן צו מניעה נגד אייס. לפיכך נתן בית המשפט צו מניעה נגד פידיאס ואייס, האוסר על מכירת מוצרי "קו לבן", והורה להן לשלם לבסט ביי הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 35 אלף שקל.