ת"א 48425-09-19

תקציר

המקרה שלפנינו סובב סביב מחלוקת הנוגעת להפרת זכויות יוצרים. התובעים, בעלי יצירות ספרותיות מוגנות, האשימו את הנתבעת בהפרה ישירה של זכויות היוצרים שלהם בכך שביצעה עבודות כריכת ספרים ביצירות מוגנות אלה. הנתבע, שרק כרך את דפי הספרים ולא עסק בהדפסה או בהפצה, טען כי הוא אינו אחראי לקביעת חוקיות הספרים שהוא מחייב וכי על התובעים להפנות את טענותיהם כלפי הגורם האחראי על הדפסת הספרים והפצתם. בית המשפט צידד בנתבעת והסביר כי הליך כריכת הספרים אינו מהווה העתקה או הפרה ישירה של זכויות יוצרים שכן הוא נעדר את אלמנט העתקת היצירה הבלתי מוחשית. הפעולה הפיזית של גזירה, הדבקה וכריכה של הדפים אינה כרוכה בהעתקת התוכן המוגן. יתר על כן, בית המשפט פירש את סעיף 12 לחוק זכות יוצרים כמחייב יצירת עותק מוחשי של היצירה, שאינו ממומש בתהליך כריכת הספר. באשר להתייחסותם של התובעים לפסק דין טוויג, הבהיר בית המשפט כי הוא אינו תומך בעמדתם. תיק זה עסק בעבירה הפלילית של התקנה או הפקה של עותקים מפרים של יצירה למכירה, ובית המשפט התמקד ביסוד הנפשי של העבירה ולא בהפרת זכות יוצרים באמצעות כריכת ספרים. בית המשפט גם במקרה זה הבחין בין תפקידו של כורך ספרים לזה של מדפיס ספרים, וציין כי האחרון מחזיק ברישיון עסק ועלול לגרום לנזק משמעותי יותר עקב הפרת זכויות יוצרים. בית המשפט הגיע למסקנה כי מעשיו של הנתבע אינם עולים כדי הפרה ישירה של זכויות יוצרים. עוד צוין, כי בחינה האם הנתבע ביצע הפרה עקיפה, כהגדרתה בסעיף 48 לחוק זכות יוצרים, אינה ראויה, שכן התובעים לא טענו לכך ולא הביאו ראיות מספיקות. משכך, תביעת התובעים לפגיעה ישירה בנתבע נכשלה, ובית המשפט דחה אותה. התובעים חויבו לשאת בהוצאות הנתבע ובשכר טרחת עורך דין, לצד החזר שכר טרחת הנתבע בגין הודעות צד ג'.