רע"א 52076-05-21

תקציר

ההחלטה מתמקדת בשאלה האם חלה תקנה 136 לתקנות הישנות, המאפשרת לתובעים לתקן את כתב תביעתם ללא רשות בית המשפט על סמך חוות דעת מומחים, או שמא התקנות החדשות (לאחר שנת 2021) קובעות. בית משפט קמא דחה תחילה את השימוש בתקנה 136 ובחר במקומה בתקנות החדשות, שאין בהן הוראה לתיקונים אוטומטיים. עם זאת, בפסק הדין נמצא כי הוראות המעבר מאפשרות להחיל היבטים מסוימים של התקנות הישנות על תיקים שנפתחו לפני שנת 2021, לרבות אלה הנוגעים למומחים שמונו על ידי בית המשפט. במקרה זה, חוות דעת המומחה הצדיקה הוספת שני נתבעים לתביעה, והתיקון הוגש במסגרת הזמן המותרת בתקנות הישנות. פסק הדין הדגיש כי הדבר נדרש בשל ממצאי המומחה וקשור אך ורק למסקנות המומחה, ומתיישב עם פרשנות בית המשפט העליון לפיה יש לקשור תיקונים ישירות לחוות דעתו של המומחה. למרות שצוינו יעילות פרוצדורלית וחסכון, כאשר הפסיקה אפשרה את התיקונים ללא התדיינות נוספת, ההחלטה העדיפה בסופו של דבר את השימוש בתקנות ישנות להוגנות בהקשר זה. לפיכך התקבל הערעור, שהתיר את התיקון, וניתנו הנחיות להמשך. יוחנן ופרימט נדרשים לשלם חלק מהוצאות המבקשים, דבר המחזק את הגיון ההחלטה ואת דבקותה בפרקטיקות ליטיגציה שוויוניות. הפיקדון יוחזר למבקשים, תוך סימון פרוצדורלי תוך שמירה על זכויותיהם.