ע"א 6518/98

תקציר

בפסק הדין התייחס בית המשפט העליון לערעור שעסק בשאלה האם מינהל מקרקעי ישראל (המינהל) יכול להטיל אגרת היתר על חברת הוד אביב בע"מ (החברה) בגין היתרי בנייה נוספים שניתנו על ידי רשויות התכנון במסגרת הסכם פיתוח. התיק התמקד בשאלה האם עמלות כאלה מותרות בהתבסס על לשון החוזה והמדיניות המנהלית שבאה בעקבותיו. בית המשפט מצא כי הסכם הפיתוח מאפשר שינויים בתמורה החוזית רק במקרים של שינויי שטח מגרש או גבול, ולא שינויים בכושר הבנייה עקב הקלות בנייה. בית המשפט הדגיש כי תנאי החוזה לא הסמיכו במפורש או במשתמע את המינהל לגבות דמי היתר בגין תוספות בנייה. סמכותו של המינהל, כנגזרת מהמשפט הציבורי ומתפקידו כנאמן הציבור, לא השתרעה על דרישת שכר טרחה שלא בצדק ללא תשתית חוזית או משפטית ברורה. בית המשפט הדגיש את ההגינות ותום הלב, וציין כי על המינהל, אשר ניסח את החוזה, מוטלת האחריות לברר כל תביעה לתשלום נוסף באופן מובהק במסגרת ההסכם. כמו כן, בית המשפט בחן את מדיניותה המתפתחת של המינהל בנושא דמי היתר, והגיע למסקנה כי היא נוגעת לחוכרים על פי הסכמי חכירה ולא ליזמים על פי הסכמי פיתוח. פסק הדין ביטל את החלטת בית המשפט המחוזי, שאסר על המינהל להטיל דמי היתר, והורה על ביטול שעבוד על שתי דירות השייכות לחברה, תוך הדגשת ההגינות החוזית מול התחייבויות הרשות הציבורית.