עמ"ש 14561-07-23

תקציר

פסק הדין המדובר מתייחס למערכת יחסים זוגית ארוכת טווח שבה שני בני הזוג תרמו תרומה משמעותית לחיי המשפחה, ובית המשפט הכיר בכוונתם לחלוק רכוש, ובפרט דירת המגורים שלהם. ערכאת הערעור קבעה, כי אין בה, כדי להתערב בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, אשר פסק לטובת בעלות משותפת בדירה. החלטה זו עולה בקנה אחד עם פסיקות קודמות, תוך הכרה בעקרון השיתוף הספציפי, המחיל את הדין הכללי על נכסים חיצוניים, תוך התאמתו להקשר הזוגי. לפי עיקרון זה, אין די בקיומם של נישואין בלבד כדי להצדיק בעלות משותפת; במקום זאת, חייבות להיות ראיות נוספות לנסיבות המצביעות על שיתוף. מעמדה הייחודי של דירת המגורים של בני הזוג במשפט הישראלי, לצד גורמים כגון משך הנישואין, אופי הקשר ותרומת הצדדים, תומכים בהכרעתו של בית משפט קמא. הדירה לא רק התגוררה על ידי בני הזוג אלא גם שימשה כבית משותף לילדיהם ולאמה של האישה. בנוסף, בני הזוג בחרו במשותף והתגוררו בדירה שנים רבות, דבר המעיד על כוונה משותפת. ערכאת הערעור הסכימה עם דחייתו של בית משפט קמא את תביעת המערערת למתן צו הצהרתי, המאשר את השיתוף הספציפי בדירת המגורים. לפיכך נדחה הערעור, והמערערת חויבה בהוצאות המשיב.