עמ"נ 8925-10-22

תקציר

פסק הדין דן בתקנות הנוגעות לכניסה ושהייה בישראל למי שאינם אזרחים, תוך שימת דגש על סמכות שיקול הדעת של שר הפנים. בית המשפט מכיר בהתערבות המוגבלת שיכולה להיות לו בעניינים אלה, השמורים למקרים חריגים של פגמים חמורים. המדיניות כלפי תושבי חוץ היא כזו שבדרך כלל לא מוענקות אשרות שהייה, למעט במקרים נדירים המערבים שיקולים הומניטריים משמעותיים. הוועדה לעניינים הומניטריים בוחנת מקרים אלה, וסף ההפניה לוועדה גבוה. במקרה דנן, בית הדין בחן בקפידה את נסיבותיו וטיעוניו של המערער ולא מצא טעמים חריגים המצדיקים העברה לוועדה. בקשת המקלט של המערערים נדחתה, ושהותם הממושכת בישראל, יחד עם לידת ילדיהם כאן, אינה מהווה סיבה הומניטארית מספקת. פסק הדין מדגיש את חוסר תום הלב של המערערים בכך שביקשו שהות נוספת להיערך ליציאה בידיעה שמעמדם אינו מובטח. בית המשפט שקל גם את טובת המערערים הקטינים, אך מצא כי מקומם אצל הוריהם וכי הפגיעה בשגרת חייהם היא תוצאה בלתי נמנעת של מעבר הורים. יתר על כן, בית המשפט לא מצא ראיות לאיום קונקרטי ברדיפה עם שובם לארץ מוצאם, טענה שנבחנה בעבר ונדחתה. בהיעדר נסיבות חריגות, התקבל פסק הדין נגד המערערים, דבר המחזק את התפיסה כי מדיניות ההגירה של ישראל היא עניין של ריבונות. המערערים חויבו לשאת בהוצאות המשיב ולעזוב את הארץ עד למועד שנקבע.