ת"פ 65520-12-22

תקציר

הנאשם, שביצע עבירת אלימות, ביקש פסק דין של אי הרשעה, המהווה חריג לכלל לפיו הרשעה היא הנורמה לאחר הוכחת עבירה. עם זאת, בית המשפט מצא כי עניינו של הנאשם אינו נופל בגדר החריגים המצדיקים הימנעות מהרשעה. השופט סבר כי העבירה, שהתרחשה בביתה של המתלוננת ובמסגרתה הרימה הנאשמת את קולה, קיללה, השליך חפצים והשתמשה בכוח כלפי המתלוננת, היא חמורה. כמו כן, הנאשם השתמש בסכין יפנית, דבר שיכול היה להוביל לתוצאות טרגיות. השופטת הדגישה את ההשפעות המזיקות של אלימות במשפחה ואת הצורך בענישה בלתי מתפשרת למיגור המגפה החברתית. עוד ציינה השופטת כי הנאשמת לא עמדה בתנאי השני להימנעות מהרשעה, המחייב אותה להצביע על נזק חמור וקונקרטי אם תורשע. הפגיעה הפוטנציאלית בכבודו ובתדמיתו העצמית של הנאשם לא נחשבה מספקת. אומנם הוכרו תכונותיו החיוביות של הנאשם ומאמצי השיקום, אך הם לא נחשבו מרשימים או חריגים דיים כדי להצדיק חריגה ממתחם העונש. לפיכך החליט השופט שלא לבטל את ההרשעה. למרות קביעת העונש בקצה התחתון של טווח העונשין, גזר בית המשפט על הנאשם ארבעה חודשי מאסר בפועל, שלוש שנות מאסר על תנאי והתחייבות בסך 3,000 שקלים שלא לבצע כל עבירת אלימות בתקופה זו. השופט הדגיש את אופיו האינדיבידואלי של גזר הדין ואת הצורך לערוך איזונים מתאימים בכל מקרה. בסופו של דבר, הכרעת הדין נועדה לאזן בין הנסיבות הסובבות את הנאשם לבין חומרת העבירה. לנאשם ניתנה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי.