עמ"נ 54030-11-20

תקציר

המערער, שמכר את זכויותיו לגרושתו, ערער על החלטת ועדת הערר לאשר גביית היטל השבחה בעקבות מימוש הזכויות במקרקעין. המערער טען כי החלטת הוועדה התעלמה מטענות רלוונטיות ושגה בפרשנות הדין החל והוראות התכנית השבחה. עם זאת, בית המשפט מצא כי ועדת הערר אכן התייחסה לכל טענותיו של המערער ודחתה את טענותיו בדבר בורותה הנטענת של הוועדה. הובהר כי החלטת הוועדה שלא לגבות היטל השבחה בעת העברת הזכויות התבססה על ההנחה כי מדובר בהעברה ללא תמורה בין קרובי משפחה. לוועדה נודע על הסכם הגירושין, שקבע את הבסיס להעברה, רק במהלך הערעור הקודם. לפיכך, גביית ההיטל לאחר המימוש הייתה כדין, שכן החבות קמה עם אישור התוכנית. כמו כן, אישר בית המשפט את פרשנותה של ועדת הערר לתכנית ההשבחה, שאפשרה בנייה בשטח הגג והוספת בריכות שחייה, ומצא אותה סבירה ותואמת את מטרת התכנית. טענות המערערת כי התכנית אינה מאפשרת בנייה אפקטיבית היו טענות תכנוניות שאינן מצדיקות התערבות. לבסוף, קבע בית המשפט כי החלטת ועדת הערר סבירה ודחה את הערר, תוך שהוא מורה למערערת לשלם הוצאות משפט לוועדה המקומית שוהם.