ת"א 24044-02-20

תקציר

בין התובע לנתבע שררה מערכת יחסים קרובה, שנטען על ידי התובעת כידידות, ובמהלך קשר זה הלוותה התובעת כספים לנתבעת מספר פעמים. התובע טען כי הלוואות אלו היו ללא ריבית והתבססו על החברות ביניהם, בעוד הנתבע טען כי הן הגיעו עם ריבית נושכת. ההלוואות ניתנו בעל פה וללא כל הסכם בכתב. בסופו של דבר, היחסים בין השניים התדרדרו, מה שהוביל אותם למשא ומתן ולחתימה על הסכם כתוב המסדיר את הלוואות העבר ומתווה את ההחזרים העתידיים. הנתבע טען כי חתמו בכפייה וכי ההסכם אינו תקף. בית המשפט בחן את המקרה ומצא כי התובע לא הביא כל ראיה לכך שלא עסק במתן הלוואות, דבר שיפטור אותו מדרישות חוק מסוימות. תחת זאת, קבע בית המשפט כי התובע אכן היה מלווה חוץ בנקאי, מה שאומר שהוא מחויב על פי דין לערוך הסכמים בכתב להלוואות שהעמיד ולכלול בהם פרטים ספציפיים. עוד מצא בית המשפט כי טענת התובע לחברות קרובה אינה נתמכת וכי ריבוי ההלוואות שניתנו לנתבע, בסך של למעלה מ-2 מיליון ש"ח, מרמז כי התובע עוסק במתן הלוואות. זאת ועוד, עדותו של התובע הייתה לעיתים קרובות סותרת ומתחמקת, בעיקר בכל הנוגע למקור כספי ההלוואה והיעדר חשבון בנק, מה שהוביל את בית המשפט לפקפק באמינותו. בסופו של דבר פסק השופט לטובת הנתבעים, דחה את תביעת התובע וקיבל את התביעה שכנגד. בית המשפט הכריז על ההסכם כבטל וקבע כי הנתבעים אינם חייבים לתובע דבר. תחת זאת, חויב התובע לשלם לנתבעים שכר טרחת עורך דין בסך 90,000 ₪. בפסק הדין הודגש כי התובע לא הוכיח את העסקאות הבסיסיות, לרבות סכומי ההלוואה ופרטי הריבית, וכי טענתו להלוואה מבוססת חברות ללא ריבית אינה סבירה.