ע"א 417/79

תקציר

בית המשפט דן בערעור פינוי בו היו מעורבים שוכר וחברה המנהלים את העסק בנכס מושכר. נקבע כי למרות שהשוכר, שהחזיק ב-75% ממניות החברה וניהל אותה, זנח לכאורה את חוזה השכירות בכך שאפשר לחברה לפעול במקום, העברת הניהול לחברה הקימה עילה לפינוי. למרות זאת, הוא ביקש סעד הוגן כדי להימנע מפינוי ולשמור על עסקיו. השופטת בן-פורת הגיעה למסקנה כי השימוש שעשתה החברה במושכר היה מעשה נפרד הכרוך בנטישה, ובכך תמכה בתביעת הפינוי של המשכיר, תוך שהיא מוסיפה וטוענת לסעד מן היושר בשל מעשי הטעיה של השוכר בניצול לקות הראייה של המשכיר. השופט אלון השיב לו, וקבע כי הקמת החברה על ידי השוכר והמשך ניהולו העסקי על ידי משפחתו אינם עולים כדי חוסר תום לב או התנהגות פסולה בוטה המצדיקה פינוי ללא סעד. הוא דגל בסעד הוגן בשל אופייה הפורמלי של ההפרה והמצוקה המשמעותית שהפינוי יטיל על פרנסתו של הדייר. השופט ברק הסכים עם אלון, הדגיש נסיבות מקלות והציע כי ניתן בצדק להאריך את ההגנה לקנס כספי. בסופו של דבר, פסק הרוב לטובת מתן הסעד ההוגן, המאפשר לשוכר להישאר, מותנה בתשלום למשכיר, והדגיש את כוונת בית המשפט לאזן בין אכיפה משפטית לבין הגינות בנסיבות חריגות.