עב"ל 39612-11-12

תקציר

במקרה דנן, בית הדין האזורי קבע תחילה כי יש להכיר במשיב כמי שנפגע בעבודה בהתבסס על תיאוריית המיקרו-טראומה, תוך שהוא מציין קשר סיבתי בין חשיפה לחומרים בבתי דפוס לבין מחלות העור והריאות של המשיב. תיאוריית המיקרו-טראומה דורשת ראיות לפציעות זעירות חוזרות ונשנות וחוות דעת רפואית התומכת בקשר סיבתי בין תנאי העבודה לבין התפרצות המחלה. עם זאת, שני מומחים סיפקו דעות סותרות. המומחה הראשון, בעל גישה מבוססת ומפורטת, לא מצא קשר סיבתי בין תנאי עבודתו של המשיב לבין מחלותיו, בהתבסס על ראיות מדעיות והיעדר חשיפה תעסוקתית לחומרים מזיקים. למרות זיהומים עקביים בדרכי הנשימה והיסטוריה של עישון שצוינה ברשומות הרפואיות, המומחה הראשון טען כי אין אטיולוגיה תעסוקתית. לעומת זאת, המומחה השני הציע קשר סיבתי לוגי המבוסס על ראיות נסיבתיות ומגבלות מתודולוגיות במחקר, אם כי זה היה חסר גיבוי מדעי והיה ספקולטיבי בעיקרו. בית הדין הכיר בעיקרון של פעולה לטובת המבוטח, אך העדיף את חוות הדעת של המומחה הראשון בשל הקוהרנטיות והבהירות שלה. משכך, המשיב לא עמד בנטל ההוכחה, המחייב ביסוס קשר סיבתי מעבר ל-50%. משכך, הערעור נטה לטובת המערערת, וקבע כי לא הוכח קשר בין תנאי העבודה לבין בעיות בריאותו של המשיב, ולכן לא זכאות לפיצוי לפי חוק הביטוח הלאומי. בהחלטה, שניתנה ב-11 בנובמבר 2013, השתתפו שופטים ונציגי ציבור שהסכימו פה אחד על פסק הדין.