בג"צ 233/53

תקציר

פסק דין זה של בית המשפט העליון, בראשות השופט ברנזון, מתייחס לבקשה שהגיש זישו אלספקטור, תושב בית שאן, לקבלת רישיון להפעלת מכולת בדירתו. עיריית בית שאן וראש העיר התנגדו לבקשתה של אלספקטור, בנימוקים טכניים, סניטריים, כלכליים וחברתיים. עם זאת, בית המשפט מצא כי להצדקות העירייה אין בסיס משפטי. ההתנגדויות הטכניות והתברואתיות התבססו על אי התאמתה הנטענת של דירתו של אלספקטור לשימוש כחנות מכולת, אך בית המשפט קיבל את תיאורו של אלספקטור לגבי ההתאמות שביצע וציין כי מילוי הדרישות התברואתיות צריך להיות מאושר על ידי משרד הבריאות. גם הנימוק הכלכלי, הנובע ממצב כלכלי קשה בבית שאן ובמטרה להגן על פרנסתם של בעלי חנויות קיימים, נדחה. בית המשפט קבע כי לעיריות אין סמכות חוקית להגביל את מספר העסקים או להסדיר את הקמתם מסיבות כלכליות. יתר על כן, הטיעון החברתי, שנתן עדיפות למקרי מלחמה ולמקרים חברתיים קשים, היה פסול מאחר שהעירייה לא קבעה מערכת העדפה כזו מבחינה חוקית. גם ההתנגדות הסופית להסכמת המשכיר נדחתה, שכן היא לא הייתה רלוונטית לבקשת הרישיון. למרות שבית המשפט הכיר בכוונותיה הטובות של העירייה, הוא הדגיש כי שיקוליה היו בלתי חוקיים. פסק הדין חייב את העירייה לשקול מחדש את בקשתו של אלספקטור ופסק לו הוצאות משפט. ההחלטה הדגישה את סמכויותיהן המוגבלות של הרשויות המקומיות בהסדרת עסקים והדגישה כי כל שינוי במצב זה צריך להתרחש באמצעות חקיקה.